רוב השחקנים הבכירים בליגת ה-NBA סיימו את העונה מוקדם, ובשל אופייה של סדרת הגמר – כל אמירה מקבלת תהודה מוגברת, מתוך כמיהה לכותרת חדשה. למשבצת הזו נכנס הפעם לא אחר מאשר לברון ג'יימס, עם אמירה שגרמה להרבה ראשים להסתחרר.
במהלך ראיון שקיים עם סטיב נאש בפודקאסט Mind the Game, העלה ג'יימס טענה שלפיה יש אובססיה מופרזת כלפי אליפויות בליגה. "אני לא יודע למה מדברים על זה כל כך הרבה בענף שלנו, ולמה זה נחשב לדבר היחיד שחשוב", אמר. עוד הוסיף: "אתה באמת רוצה להגיד לי שאייברסון, בארקלי, נאש לא היו שחקנים מטורפים? שאסור להזכיר אותם בנשימה אחת עם הגדולים, רק כי לא זכו באליפות?"
הפרשנים לא נותרו אדישים. חלקם אף הזכירו את המרוץ האישי של ג'יימס לאליפות, כשעבר למיאמי ויצר אחת הקבוצות הכי מאיימות שנראו – ואף הצהיר בבומבסטיות על שאיפותיו ("Not 1, Not 2, Not 3..."). שיחות על הגדולים בכל הזמנים תמיד מובילות להשוואת אליפויות – וזה לא מקרי. האליפות נתפסת כהוכחה האולטימטיבית לעליונות, לא רק אישית אלא קבוצתית. היא מה שמושך את האוהדים. מצוינות של שחקן יחיד היא רק נדבך קטן מהיכולת להשתלב ולהוביל קבוצה.
הטענה הנגדית מתמקדת בדוגמאות כמו ביל ראסל (11 אליפויות) ורוברט הורי (7 אליפויות), שאינם נחשבים לשחקנים הגדולים בהיסטוריה. זו טענה נכונה אך שטחית – הנסיבות מדברות בעד עצמן: ראסל שיחק מול תחרות מוגבלת, והורי נהנה ממזל של להיות במקום הנכון בזמן הנכון, מבלי להוביל בעצמו.
מי שמסיימים במקום השני לא זוכים בכבוד ההיסטורי. זו מציאות שמובילה שחקנים רבים לחבורות שמחלישות את מורשתם האישית. החזרה של לברון לקליבלנד לא הייתה מקרית או נוסטלגית – אלא מהלך מושכל של בקרת נזקים, שהצליח בעיקר בזכות אליפות 2016. ג'יימס מודע לכך היטב.
לכן, ההיתממות שלו כיום שקופה ומתוכננת. לברון נמצא בשנותיו האחרונות בליגה, וחלון האליפויות שלו מצומצם מאוד. אם יסיים עם ארבע אליפויות בלבד – שתיים פחות ממייקל ג'ורדן ועם מאזן גמרים שלילי – השיח על "השחקן הטוב בכל הזמנים" כמעט חסר סיכוי עבורו.
מטרת האמירה היא לעמעם את הביקורת וליצור לעצמו נתיב חלופי להכרה כמלך. האליפויות תמיד היו ונשארו המדד העליון. לא בכל יום צריך לומר לשחקן בן 41 את האמת – אבל היום, ברוך הבא לליגה הטובה בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו