את החרמון אנחנו מכנים כבר שנים ארוכות בתואר "העיניים של המדינה". אנחנו גם בוחרים מדי פעם את "המורה של המדינה", "עשרת הצעירים המבטיחים של המדינה" ואפילו היתה לנו אחת שאחזה בטייטל הנועז "הישבן של המדינה", אי שם במאה הקודמת. ככה זה בישראל, אנחנו מאוד אוהבים להתביית פטריוטית כמעט על כל דבר, כדי שייצג אותנו כיחיד ומיוחד.
מה שמוביל אותנו לקבוצה של המדינה, וכזו אולטימטיבית היתה מאז ומעולם, פחות או יותר, רק אחת – קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. היא נבחרה ללא מתחרות לתפקיד הנכבד מהרגע בו השתלטה לחלוטין בתחילת שנות ה-70 על הענף ויצאה למסעות ברחבי אירופה, כאלה ששמורים לגיבורי עם לאומיים בלבד, גם אם מדובר היה באמריקנים וערלים אחרים. קבוצות רבות ניסו לאורך השנים לנשלה מהכס.
קבוצת הכדורגל של המועדון, הבועטים של מכבי חיפה וכמובן זו שאוהדיה יעידו על עצמם שהם הכי פטריוטים שיש, קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, נציגת בירת ישראל לנצח נצחים. אבל עם כל הכבוד למוזכרות כאן ולתקופות דומיננטיות שלהן, אף אחת לא זכתה מעולם לדגדג ממש את העוצמה הצהובה עם הכדור הכתום.
יש לכך לא מעט סיבות ידועות. הסנגוריה תלמד על הכבוד לו זכתה המדינה עם שישה גביעים אירופים בין 1977 ל-2014 ושלל ניצחונות נגד הגויים הענקים החל מאיטליה, דרך ספרד, טורקיה ויוון, ועד כמובן הדב הגדול והמאיים שמאחורי מסך הברזל, זה הרוסי, שלבש את מדיה של צסק"א מוסקבה.
הקטגורים, בעיקר אלה מהצד האדום של העיר ללא הפסקה, יספרו לכם סיפור אחר לגמרי, על כוחנות שזכתה לגב רחב והתגייסות טוטלית ולא הוגנת של מוסדות המדינה לטובת המכבים, ובהם התקשורת.
האצבע המאשימה תופנה בעיקר לכסף הגדול והבלעדיות שהגיעו עם עשרות שנים של שידורים ישירים על במת ערוץ 1 – פעם אחד ויחיד – בכל יום חמישי בערב. האדרתה של מכבי תל אביב הייתה כקבוצה, אבל גם דרך היחידים, כוכביה שבאו ללמד מי כאן בעלת הבית.
גדול שחקניה בכל הזמנים, מ.י.ק.י ברקוביץ', זכה לשירת "מיקי מלך ישראל", וטל ברודי לא יישכח בזכות יכולתו, אבל גם בגלל המשפט האלמותי: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה" – יותר "הקבוצה של המדינה" מזה אין. לא היה ולא יהיה.
מציאות מדומה
למרות אובדן האליפות אחרי 23 זכיות ברציפות ב-1993, הצהובה שמרה על מעמדה הבלעדי ל-15 שנים נוספות, עד שמאז 2008, לאט לאט, התואר שבו התאהבה עד כלות נשחק. היא ראתה את תואר האליפות המקומית, שהיה רשום על שמה בטאבו, מתחיל להחליף ידיים בקצב.
פתאום קבוצות כמו הפועל חולון, הפועל גלבוע/גליל, מכבי חיפה, מכבי ראשון לציון והפועל ירושלים הפכו למספר 1 בסיום עונה כזו או אחרת. עבור מכבי תל אביב, זאת שרגילה להיות מעל כולן, המכות החוזרות האלה שלחו אותה לספת הפסיכולוג, בניסיון להתמודד עם המציאות החדשה שנראתה לה מדומה.
היא התקשתה לקבל אותה, בעיקר שברקע השמחה הגדולה לאידה גרמה לה למשבר הגדול מכולם – החשש המוחשי שהנה ומנתקים את שמה מהצירוף הממלכתי "הקבוצה של המדינה". גם אפס האליפויות של הפועל תל אביב מאז 1969 לא ניחמו.
עם זאת, למרות קריאות התיגר על התואר והשמים שאיימו ליפול, ראשי מועדון הספורט המעוטר ביותר בתולדות המדינה – 109 תארים (57 אליפויות, 46 גביעי מדינה, 6 גביעי אירופה) – עשו את מה שהם עושים הכי טוב כבר 55 שנה והכחישו. כמו כל כתם שאיים לדבוק בה, גם לירידה ממגדל השן היא מצאה הסבר עקשני, ולפחות בעיני עצמה שמרה על התואר, כאמור האולטימטיבי. שחקנים שאפילו הקהל שלה כבר לא מצליח להזדהות איתם? רגעים, גם אם נדירים, של אנדרדוג? אובדן דרך? כל אלה כובסו מיד, הולבנו, ואם לדייק – הוצהבו.
זמנים לא משתנים
כשזה מגיע לתארים, מכבי תל אביב לא הייתה ולא תהיה מוכנה לוותר לעולם. היא לא מהזן שמוכן להשאיר אפילו עצמות לאחרות. כך גם אם התואר "הקבוצה של המדינה", למרות שהוא לא מגיע עם הנפת גביע או צלחת.
עד כדי היא הצליחה לטבוע בכולנו שאין עוד מלבדה, עד שגם בשלוש השנים הרצופות בהן לא זכתה באליפות, כשהיא הפסידה בקרב על התואר שכבר לפחות שנה-שנתיים לא היה שלה, בתקשורת ובעולם הספורט היו מספרים כי "מכבי תל אביב איבדה את תואר האליפות". איך מאבדים משהו שהוא לא שלך? תשאלו את מכבי תל אביב, היא כבר תסביר לכם ותעשה את זה מצוין.
ועדיין, יש דבר אחד שאי אפשר להתווכח איתו, בין אם אתם שרופים על הצהוב או שונאים באדום או בכל צבע אחר, יעברו עוד שנים רבות ויזרמו בהן מאות מיליוני דולרים, עד שתקום לה ישראלית אחרת שתוכל לטעון בפה מלא ובגיבוי כלל ארצי, שהיא "הקבוצה של המדינה" החדשה. עד אז, תאהבו את זה או לא, מכבי תל אביב בכדורסל היא עדיין "הקבוצה של המדינה", גם אם זה בעיקר בעיני עצמה.
