משבר זהות: האם כבר מותר להגיד 'גאווה לאומית' על הישג של הפועל תל אביב?

עבור לא מעט אוהדי ספורט בארץ וכדורסל בפרט, הפועל תל אביב ומכבי תל אביב מייצגות שני הפכים מוחלטים – לא רק במגרש, אלא גם בזהות, בשפה ובתפיסת העולם. בעוד שמכבי תל אביבמזוהה כבר עשורים כ”הקבוצה של המדינה”, הפועל תל אביב ראתה עצמה תמיד כאנטיתזה:קבוצה שמייצגת רק את עצמה.

מי שעומד כיום בראש הפועל תל אביב בכדורסל,עופר ינאי, לא ממש גדל בתוך ה-DNA הזה. מי שיחפש, ימצא ברשת תיעודים שלו כשהוא שר את "התקווה" בגאווה בפיינל פור של מכבי תל אביב במילאנו (2014), או מצולם מחובק עם שמעון מזרחי בידידות ביציעי מנורה מבטחים.

זה לא סוד שינאי היה בעברו הלא רחוק אוהד של היריבה העירונית – והוא מביא עמו להפועל לא רק הון ויוזמה, אלא גם לא מעט מניירות שמזכירות, בעיני חלקים מהקהל, את “הצד האפל”.

למרות הרוח החדשה הזו – עמודי התווך של הזהות האדומה נשמרו לאורך השנים. השלט "מייצגים את הפועל ולא את ישראל", שהונף לראשונה ב-2001/02 במשחק של קבוצת הכדורגל, המשיך להופיע גם שנים רבות לאחר מכן. הוא הפך לאמירה תקשורתית, לתזכורת, לעוגן: הפועל תל אביב לא מתערבבת. היא נבדלת, שומרת על גבולותיה, גם כשכל המדינה בוחרת לאמץ אותה.

המחלוקת הזו באה לידי ביטוי גם כיום. כך למשל, האולטראס של הפועל תל אביב מחרים באופן קבוע את משחקי הקבוצה בהיכל מנורה מבטחים, מתוך אידיאולוגיה ברורה – מבחינתם, זהוסמל ההגמוניה, ולא מגרש ראוי לרוח של הפועל.

אבל אולי, דווקא מתוך המורכבות הזו, נולדת זהות חדשה. עופר ינאי לא מהסס לדבר במונחים לאומיים – ואולי אף מכוון לשם. לפני המשחק הראשון מול ולנסיה, הכריז כי זהו "המשחק הכי חשוב של הכדורסל פה בדור האחרון".

אחרי הניצחון הגדול במשחק השלישי, הוסיף: "יום גדול להפועל תל אביב ולכדורסל הישראלי", ובהמשך אמר: "בעיניי זה אחד הניצחונות הגדולים בתולדות הכדורסל הישראלי, ואם נשלים את המשימה – זה יהיה הכי גדול".

השיח הזה לא נולד בוואקום. הוא נשען על מציאות שבה הפועל תל אביב עושה את הבלתי ייאמן – מציגה קמפיין אירופי היסטורי מבחינתה, גוברת על מועדון פאר כמו ולנסיה ביורוקאפ, ומביאה אלפי אוהדים אחריה – גם לאולמות ברחבי היבשת. קשה לומר שהתחושות הללו הן רק "של הפועל". יש רגעים שהם כברנחלת הכלל.

הפער הזה, בין ההישג הציבורי לגישה האידיאולוגית, מייצר מתח מרתק. מצד אחד – בעלים עם אג'נדה תקשורתית ברורה, שאיפה להכרה, אולי אפילו לשייכות ל"סיפור הגדול". מצד שני – ציבור אוהדים שלא מוכן לוותר בקלות על הנבדלות והבידול.

ובזמן שבלב הגרעין הקשה נמשכת ההתעקשות על זהות מובהקת – מחוץ למעגל הזה, קשה להתעלם מההתרחבות.הצלחות מדבקות. הן חוצות קהלים, שוברות חומות, פותחות דלתות.

לא מעט אוהדים צעירים וותיקים כאחד מתרגשים מההצלחה של הפועל תל אביב וחשים הזדהות – גם אם מעולם לא דרכו בבלומפילד, שרו שירים בדרייב אין או נשמו את הריח המעופש של אוסישקין.

האם הפועל תל אביב הפכה ל"גאווה לאומית"? ייתכן. האם כל אוהד אדום מרגיש נוח עם זה? בוודאי שלא. אבל אם יש רגע שבו זהות ספורטיבית יכולה להיבחן מחדש – זה הרגע הזה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

בעיצומו של מסע היסטורי, מול אולם מלא בבולגריה, ועם עיניים של מדינה שלמה שצופות מהצד - הפועל תל אביב יכולה לכתוב פרק חדש בתולדות המועדון כבר במשחק הראשון בסדרת הגמר מול גראן קנאריה (שלישי, שידור ישיר ב"ישראל היום"). ניצחון יקרב אותה מרחק נגיעה מהתואר והכרטיס ליורוליג, אבל הפסד יטרוף את הקלפים והשאיפות.