החיים החדשים של אפי בירנבוים: "האירוע המוחי נתן לי סטירה"

מלבד השיער המאפיר לא תזהו שאפי בירנבוים בן 70. זה עניין של גנים, אבל גם שינוי דרסטי בחייו. מאמן העבר שינה לגמרי את אורח החיים ואת הגישה לחיים. היום (שלישי, 11 ביוני) הוא ייכנס לעשור השמיני בחייו ואני חייב להעיד שפגשתי איש שטוב לו.

בירנבוים היה מבכירי המאמנים בישראל וניהל יותר מ־700 משחקי ליגה ופלייאוף בקריירה שלו, יותר מכל מאמן אחר. הוא ניהל קריירה ענפה של יותר מ־30 שנה במגרשים, אבל בעשור האחרון שינה קצב. מה שהוא מגדיר כ"ההפך מאורח החיים הקודם שלי".

אפי מגדיר את מה שעבר כתהליך של "השתבללות. להקדיש יותר לעצמי ולמשפחה, להתעסק פחות במסביב ולחיות את החיים שלי. כסף הוא לא דבר שמוביל אותי".

על התהליך שעבר הוא מספר: "לפני כמה שנים היה לי אירוע מוחי מינורי. זה נתן לי סטירה, הבנתי שאני חייב לשמור על עצמי. כל החיים דאגתי לאחרים, כיום אני חייב לדאוג לעצמי. אני לא דוחף את עצמי לכלום".

בירנבוים, שהעיד על עצמו כי רק עם הקפה של הבוקר כבר עישן חמש סיגריות, כבר לא מעשן, שינה את התזונה, עושה הרבה הליכות ומבלה המון בים. בן אדם חדש שחי חיים שונים לגמרי מבעבר.

"כולם רצו אותי בנבחרת"

אפי חוגג 70, אבל כבר לפני עשור החליט שדי - והפסיק לאמן: "אימנתי את הרצליה וזה היה כישלון. אחרי שנפרדו דרכינו חשבתי לעצמי לאן אני הולך מכאן, הבנתי שאני לא יכול יותר לעשות בכאילו. הבנתי שמכאן להמשיך לאמן זה בקטע של הישרדות, אין לי כבר חלומות או מקומות שאני רוצה להגיע אליהם.

"החלטתי שאני רוצה לעשות לביתי. הבנתי שאולי אצטרך להצטמצם כי אין משכורת באימון, אבל יש לי את החופש. לאמן כדורסל זה דרך חיים והתמסרות טוטלית. זה לא היה קל בהתחלה, אבל אין לי געגוע. הרגשתי כמו תינוק שלומד ללכת".

מאז היה לו ניסיון אחד להישאר בענף כשבמשך עונה היה מנהל מקצועי בהפועל ת"א, אבל מאז הוא מנותק מבחירה ומרגיש שלם עם עצמו: "היתה לי קריירה נהדרת ופרשתי בשיא. אני לא אחזור כבר לכדורסל".

מגיל 5 הוא על המגרשים, ובגיל 27 החל לאמן: "לא חשבתי לאמן, אחר כך התאהבתי בזה". הוא רמת־גני אסלי, גדל במכבי רמת גן והיא הקבוצה הראשונה שאימן בליגת העל ואליה חזר כמה פעמים במהלך השנים.

היתה לו קריירה ענפה בהפועל חולון, בני הרצליה, אילת, הפועל ירושלים, מכבי חיפה, בני השרון, גבעת שמואל, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי ראשון לציון. הוא אימן את נבחרת הנשים, את נבחרת העתודה והיה עוזר מאמן נבחרת ישראל הבוגרת.

אפי, כמוטו של החיים, לא צובר מרירות או כעסים מן העבר: "מה זה ייתן לי להתעסק עם העבר? אני מתעסק רק בטוב". למרות זאת, הוא אומר שהפספוס הגדול בקריירה היה שלא קיבל את אימון הנבחרת הלאומית. "פוליטיקה", זה ההסבר שלו למה לא קיבל את התפקיד שהוא כל כך רצה. "עשו אז משאל בתקשורת בין השחקנים ויצא 0:12. כולם רצו אותי בתפקיד".

גם על האפיזודה הקצרה שלו במכבי תל אביב (2008), שנגמרה בפיטורים, אין בליבו דבר והוא מסתכל בעיקר על עצמו: "חשבתי שאני יודע הכל בכדורסל ומגיע מוכן, בדיעבד זה לא היה כך. אתה צריך לגדול במכבי כדי להכיר אותה באמת. אני חושב שאם הייתי לפני בתפקיד עוזר המאמן במועדון זה היה אחרת. הייתי צריך שיהיה לצידי פסיכולוג או קואוצ'ר.

"באתי למכבי בתקופה לא פשוטה שלה. חוץ מזה, פיני גרשון היה בחוץ וזה בטח לא הוסיף למעמד שלי, בהמשך הוא החליף אותי. אני רק יכול לומר שיש לי במכבי נתון שלא היה לאף אחד - לאף מאמן בצהוב אין ברקורד שהוא לא הפסיד אף משחק ביד אליהו".

"איש הצווארון הכחול"

אפי הוא מהמאמנים המיוחדים והייחודיים שהיו בכדורסל. הטמפרמנט הסוער שלו היה אחד הסמלים המסחריים שלו, וגם הזוגיות המאוד מיוחדת עם אשתו דבורה, שתמכה לאורך השנים במסירות אין־קץ. אין אחד בכדורסל שלא הכיר את אפי ודבורה.

הוא היה שונה בנוף, לא הלך תמיד בתלם ונכנס להיסטוריה כמי ששבר את הכללים. זה היה ב־2004 עם נאום "שתיקת הכבשים" המפורסם שבו מתח ביקורת חריפה על השליטה של מכבי תל אביב ועל הפערים הגדולים בכדורסל הישראלי.

זה היה בתום ניצחון של קבוצתו הפועל תל אביב על הפועל ירושלים במלחה. אפי מספר שהנאום לא היה מתוכנן. "זה יצא לי מהבטן, באתי להעיר את כולם ולומר שהכל כבר כתוב וידוע וזה לא ממש משנה הניצחון שלנו, אז במלחה, שהיה להפתעה. באתי לומר שהכל פול־גז בניוטרל, שמכבי שולטת בענף והעסק לא שוויוני".

הנאום חולל סערה. אפי מסביר: "הרבה השתנה בגלל הנאום הזה. בראש ובראשונה זה הביא לשיטת הפיינל־פור שנתנה את ההזדמנות לעוד קבוצות לזכות באליפות. הרבה שחקנים חייבים לי אחוזים מבונוס האליפות שלהם. אנשים ראו בי ז'אן דארק של הכדורסל הישראלי. אני רק אמרתי מה שאנשים הרגישו".

על הטמפרמנט הסוער שלו על הפרקט הוא אומר: "חלק מזה היה בשליטה וחלק יצא משליטה. לפעמים איבדתי את זה, ולא כולם אהבו זאת. היו כל מיני מתייפייפים מהאלפיון העליון של הכדורסל שהביעו סלידה מההתנהגות שלי. אני רק יכול לומר שאני איש הצווארון הכחול של הכדורסל, אחד שמתחבר עם כולם".

אפי כבר לא צמוד למסך כמו בעבר, אז ראה כל משחק שיש: "כיום אני בעיקר מתפנק בלראות NBA. פעם הייתי רואה הכל, החל ממשחקי נוער במגרשים ועד כל משחק שהיה בטלוויזיה".

גם את הליגה הישראלית הוא רואה פחות: "אני פותח ורואה עשרה זרים. אני רק צריך לזפזפ ואז אני רואה ב־NBA עשרה זרים טובים יותר. אני לא מכיר כיום את כל הזרים בליגה, כי הם באים והולכים. אין לך היום שחקנים כמו אולסי פרי וארל וויליאמס שתמיד יזכרו אותם".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

לסיכום יש לו דברי תודה לכדורסל: "אני חייב לו הרבה יותר משהוא חייב לי. הוא נתן לי המון. ייתכן שהוא הציל אותי מכל מיני שטויות שיכולתי לעשות. הוא נתן לי הצלחה וריגושים והביא אותי למקומות שלא חלמתי עליהם".