ראוי, צודק ובעיקר בזמן: על הבחירה במיקי ברקוביץ' לחתן פרס ישראל
בתור אוהד הפועל תל אביב, גם 30 שנה אחרי אני צובט את עצמי: איך יכול להיות שאני והקהל שמסביבי קוראים בשמו של מי שהיה הסמל של הצד השני של העיר? • אין ראוי מכדורסלן העבר לפרס
,עודכן
0השמעה
ראיון עם מיקי ברקוביץ // צילום: משה בן שמחון
הייתי נער ביציעים הגבוהים במגרש הכדורסל בדרומה של העיר תל אביב, כשמיקי ברקוביץ' לבוש אדום, העלה את הפועל ליתרון בדרבי התל אביבי. קריאות "מיקי, מיקי" עלו ביציעים האדומים. אני זוכר את עצמי גם 30 שנה אחרי, צובט את עצמי: איך יכול להיות שאני והקהל שמסביבי קוראים בשמו של מי שהיה הסמל של הצד השני של העיר.
לפני מספר חודשים, קצת לפני השבעה באוקטובר נפגשנו לראיון.הוא חזר מהליכות הבוקר שלו עם טל ברודי ולאחר שפגשו בדרך את סטיב קפלן. כשזרק את השמות לאוויר, שאלתי את עצמי אם השומר הצעיר בבניין שלו, בכלל שמע את השמות הללו בחייו.
בראיון איתו נדדתי בכלל למחוזות אחרים, כי כשאתה פוגש כוכב ספורט בזקנתו משהו מהחיים שלך כאוהד ספורט חולפים גם לנגד עינייך. הוא שם לב למבט שלי כנראה ואמר: "תזכור משהו רובינשטיין, אנחנו הרומנים לא מקריחים ואוהבים את החיים. צריך לחיות עד הדקה האחרונה".
מעטות הפעמים שבמדינה הזאת נותנים פרס למישהו רגע לפני שזה הופך מאוחר מדי. הבחירה בפרס ישראל למיקי ברקוביץ' היא החלטה ראויה וצודקת ובעיקר מתרחשת בזמן הנכון.
