במידה מסוימת, ההתקפה האחרונה של מכבי תל אביב אמש (חמישי) נגד באסקוניה סימנה את כל מה שעובר על הקבוצה בשבועות האחרונים, והציגה באופן בולט את הבעיות ואת אי השקט על הפרקט.
ריצת האמוק של ווייד בולדווין אל עבר השופט בסיום המשחק, המבט המאיים בעיניו, איבוד העשתונות והמגע הפיזי שנמנע רק בשל התערבותו של בונזי קולסון הדגישו פעם נוספת כי ווייד בולדווין, מוכשר ככל שיהיה, הוא לא המנהיג שמכבי תל אביב צריכה בתקופה זו ובמצבי משבר.
על כישרונו של בולדווין ותרומתו המקצועית אין חולק אך ממי שרואה בעצמו כמנהיג הקבוצה מצופה מעט יותר אחריות עצמית ודוגמה אישית. הגארד האמריקאי הוביל פעם נוספת את חבריו במדדים של נקודות (25), מדד (30), אסיסטים (6), אחוזים לשלוש (57.1), זריקות עונשין (6) ודקות משחק (29), אך שפת הגוף שלו שידרה עצבים ולחץ, שהתפרצו לבסוף על השופט ועלולים לגרום להרחקתו של השחקן.
אל העונה הנוכחית, השנייה שלו במדים הצהובים, הגיע בולדווין עם ציפיות גבוהות וחוזה חדש ונוצץ, כזה שנתן לו שקט וביטחון מצד הקבוצה והכרה במעמדו כאחד הכוכבים במפעל. בפעם הראשונה בקריירה האירופית בחר הכוכב להתחייב לפרויקט ולחזור לעונה שנייה ברציפות באותה הקבוצה, לאחר מספר שנים של נדודים.
"אני לוקח על עצמי את האחריות להיות המנהיג של הקבוצה הזאת". סיפר בולדווין ל"ישראל היום" טרם פתיחת העונה: "זה מי שאני, אבל אני גם מקבל את המושכות והאפשרות לעשות את זה בזכות חברי לקבוצה שמאפשרים לי להיות האיש שהם באים אליו כשיש להם שאלה או בעיה".
אופיו של בולדווין והפתיל הקצר שמאפיין אותו היו ידועים באירופה עוד הרבה לפני שנחת לראשונה בתל אביב והיו לגורם מרכזי שמנע מן השחקן למצוא בית חם באירופה. בולדווין ידע שסימני השאלה סביבו יופיעו בכל פעם שיאבד את עשתונותיו מחדש, והצליח בעונה שעברה לשמור על איפוק יחסי ולרשום את עונתו הטובה ביותר בקריירה. כעת מקווים במכבי תל אביב כי לא מדובר היה ביוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
