הסיפור של ליאור ליובין, הוא לפני הכל סיפור של אישיות. מעבר לכישרון המשחק וליכולות האימון המצוינות, ליובין שידר גם קלאס. גם כששיחק וגם כשאימן ראו את הפאסון, ראו את הפרופורציות. ליאור היה האחרון שייצא מפרופורציות.
מהזיכרונות מהתקופה על הפרקט, דרך הדרך בה עמד על הקווים, תמיד התקבל הרושם שהאיש יודע מה הוא עושה. תמיד עשה לפני שדיבר, תמיד היה דוגמה לאיפוק ולשליטה. מי שהיה צופה בו בראיונות אחרי משחק בלי לדעת את התוצאה, היה מתקשה להבין האם הוא ניצח או הפסיד. בשונה מאחרים, הוא לא התעסק במסביב אלא בכדורסל ובאנשים.
מאמן ושחקן העבר ליאור ליובין מובא למנוחות // צילום: שמואל בוכריס
שני התפקידים של ליובין בקריירת הכדורסל – רכז כשחקן ומאמן, דורשים מנהיגות. הכוח שלו היה בשקט שהפגין והקרין, וכך גם המנהיגות. מנהיגות שקטה קוראים לזה. הוא נתן תחושה שכל מה שהוא אומר מבוסס על ידע ומחשבה רבה, מאלה שמתווים את הדרך בלי לצעוק ולעשות רעש. הוא היה שונה בנוף, ובמובן החיובי של המילה. לא בדיוק דמות השחקן והמאמן שאנחנו רגילים לראות.
ליאור היה מוח כדורסל מבריק. לצערנו לעולם לא נדע, אבל רמת הידע היתה שווה את הרמות הכי גבוהות באימון. לפחות שישתוו למה שעשה כשחקן. הקריירה על המגרש הסתיימה בגיל צעיר יחסית בגלל פציעה, ולכולם בכדורסל הישראלי היה ברור שמתחילה פה קריירת אימון מבטיחה. שילוב של אישיות ושל ידע. האיש היה מלא בכדורסל. ראו את זה ברמת האימון הגבוהה של הקבוצות שלו, באיתור זרים מצוינים ומהיכולת להתקדם ולהתעדכן ולהכיר כל צד וכל פינה במשחק שכל כך אהב.
לפני שהיה מאמן ליובין היה מורה. הוא לימד כדורסל, והיה לו כל כך הרבה מה להעביר. באופן טבעי עקבנו בעיקר אחרי קריירת האימון וההישגים ופחות על כמה שחקנים גידל, קידם והשביח, אבל זה היה הכוח שלו לא פחות מלהעביר תרגיל מסוים. הכדורסל הישראלי איבד דמות חשובה ומרכזית שמשאירה אחריה מורשת גדולה.
