אחרי שבעה חודשי היעדרות, הדרבי התל־אביבי חזר אתמול (שבת), אם כי לא עם כדורסל גדול. מכבי תל אביב שוב בעטה בדלי. זוכרים מה קרה בבלגרד? נכון, הפעם היא לא איבדה יתרון של 24 נקודות, אבל כן נכנעה לאחר שהובילה כבר ב־12 הפרש ברבע האחרון וב־10 הפרש פחות מ־5 דקות לסיום. כשזה חוזר שוב ושוב - אפשר כבר לקרוא לזה סף שבירה נמוך.
ההפסד הזה מצטרף לנסיגה ולשחיקה של מכבי ביורוליג, ומגיע לפני סדרה קשה של משחקים. ברמה הפרטנית, אנטוניוס קליבלנד הוא בגדר סימן שאלה גדול. אם אפילו כשלורנזו בראון לא משחק הוא מקבל 4 דקות - אז מצבו אצל עודד קטש לא טוב. ייתכן שאם אלה היו ימים כתיקונם והתנהלות רגילה, היינו מתחילים לשמוע השגות על המעמד שלו.
הפועל, מנגד, ניצחה את הדרבי הזה אחרי שנתנה למכבי "מקדמה" של שלושה רבעים, שבהם אקסבייר מנפורד לא קלע ולו נקודה אחת לרפואה.
מאמן יכול לבנות תוכנית משחק ולהכין טקטיקות, ואז בא המשחק והכל נשאר בצד כי שחקן שלא היה קיים פתאום מתעורר בגדול. 7 רבעים ברציפות (כולל המשחק הקודם ברמת גן) אקסבייר מנפורד לא קלע נקודה. ואז הגיע הרבע הרביעי בדרבי - והוא צלף 17 נקודות בלי לראות בעיניים.
סקורר אמיתי הוא אחד בעל זיכרון קצר - הוא שוכח מהר כמה החטיא. במקום שמכבי השאירה את האופי, הפועל ידעה לקחת אותו. ככה מנצחים משחקים כשאתה משחק בינוני כמעט כל הערב. אגב, מכבי בטח ובטח לא יכולה לתלות את ההפסד בחסרונו של לורנזו בראון כי החסרונות של הפועל (ג'ייקובן בראון, ג'יילן הורד, ג'ון הולנד) גדולים יותר.
