ימים אחדים אחרי שהעלה את הפועל בני כפר קאסם לליגה הלאומית בכדורסל, וכשהעיר כולה עדיין שרויה במעין אופוריה ספורטיבית, חנן הירשוביץ (46), מאמן הכדורסל של הקבוצה המקומית, מסתובב ליד האנדרטה לחללי טבח כפר קאסם במרכז העיר. ממרומי המסגד ממול, הנמצא עכשיו בשיפוץ, חסן טאהא קולט את ההמולה שנוצרה סביב הירשוביץ וצועק אלינו מלמעלה. הוא יורד, לוקח לעצמו כוס קפה, מצטרף לחגיגה ומחבק את חנן.
"יש לנו גם כדורגל חופים שבו אנחנו אלופי אירופה, כדורגל טוב (הקבוצה בליגה הלאומית), ועכשיו אנחנו אלופים גם בכדורסל. חנן והקבוצה הביאו הרבה גאווה לעיר".
אני שואל את חסן אם לא מפריע לו שחנן יהודי חובש כיפה, ושדווקא הוא מקבל עכשיו את התהילה ואת תמונת הניצחון של הכפר. "מה פתאום? אנחנו אוהבים אותו. הוא בן בית אצלנו. נכון שהוא לא יכול לאכול אצלי ולחגוג ולשתות בגלל הדת והאמונה שלו, אבל שמע - מקסימום נעביר אותו לאסלאם", הוא צוחק.
עשה קבוצה בעשר אצבעות
ואיזו תמונת ניצחון זו היתה! מאות אוהדים הריעו לחבורה הירוקה מכפר קאסם, שגברה על אליצור יבנה 69:82 באולמה הביתי במשחק המכריע בסדרת הגמר (0:2) ועלתה לראשונה בתולדותיה לליגה הלאומית (הליגה השנייה בישראל אחרי ליגת העל).
נימר עמאר, הבוס של המועדון, שהקים אותו לפני עשר שנים, התקשה עצור את דמעותיו. הוא וחנן הסתכלו אחד לשני בעיניים וצעקו יחד "יש!". השחקנים והאוהדים התחבקו. החלום התגשם: כפר קאסם היתה לקבוצה השנייה במגזר הערבי שתשחק בליגה הלאומית.
"קודם כל חיבקתי את נימר", מספר חנן, "אחר כך הלכתי לבן שלי, שהיה העוזר שלי השנה ועשה יותר ממני. מגיע להם הכל. נימר חלם והקים קבוצה בעשר אצבעות. כולם לא ידעו את נפשם מרוב אושר".
נימר עצמו נמצא ברקיע השביעי. פעם אחת הוא עלה לליגה הלאומית בכדורסל, וגם החבורה האמיצה שלו בכדורגל חופים, בני פלפלה כפר קאסם, הדהימה את אירופה לאחר שגברה בגמר על קבוצת פיזה האיטלקית.
"המוטו שלי בחיים הוא דבקות במטרה והמון נחישות", הוא אומר. "כדי להצליח צריך כוח רצון. כשאני רואה מטרה מול העיניים - אני לא רואה אף אחד מולי, רק את הניצחון. עשינו את זה בענק - בכדורסל וגם בכדורגל".
מאמין בדת ובבני אדם
25 אלף תושבים גרים בכפר קאסם, עיר השוכנת בקצה הדרומי של "המשולש", צפונית לראש העין. העדנה שהיא חווה לא כוללת רק ניצחונות ספורטיביים, אלא גם הכרה ואהדה כלל־ארציות, מפגש עם נשיא המדינה בבית הנשיא ותחושות חזקות שהספורט יכול להצליח גם במגזר הערבי, המתפרסם חדשות לבקרים בגלל חדשות עגומות.
בשעת צהריים חמה, באחד מהמרכולים המקומיים, כמה חבר'ה מנווטים אותנו לאולם המקומי. אחד מהם אומר: "עשו לנו כבוד הכדורסלנים. איזה משחק ענק היה בגמר. לא הפסקנו להשתולל ולצרוח ביציע. הם פשוט טרפו את יבנה". והנה מגיע הירשוביץ, יורד מהאופנוע שלו ונכנס לאולם. בכניסה כבר ממתין לו חאלד הינדי (22), שהכתיר את עצמו כאוהד הראשי של הקבוצה. "חנן הוא לא רק אדם מאמין בדת שלו, הוא מאמין בבני אדם. הוא הצליח בתוך זמן קצר לתת לשחקנים ביטחון והכניס בהם אמונה שהם יכולים. אנחנו אוהבים אותו בעיר".
הירשוביץ הוא אדם רגוע שנראה אדיש לעיתים, אבל הוא מסביר: "הטירוף שלי פורץ במשחקים בגדול". הוא בכלל חלם להיות שחקן גדול בעצמו, וזה הלך לו לא רע. הוא שיחק בנוער של מכבי תל אביב כרכז, עד שסבל מפציעה ברגל שהשביתה אותו ועיכבה לו את התהילה המיוחלת.
כבר בגיל 17 הוא החל לאמן בגבעת שמואל, והעלה את הקבוצה בתוך שנתיים לליגה א'. אחר כך התגייס ושירת בנח"ל, ואחרי השחרור הוא יצא לטיול ארוך במזרח.
"כשחזרתי לארץ חזרתי גם לאמן כדורסל. בין השאר הייתי עוזר מאמן בגבעת שמואל, שהיו בליגת העל, אימנתי את נס ציונה ועלינו לליגת העל ואימנתי 15 שנה בליגה הלאומית". ואז הוא התעייף ונשחק. לפני שנה וחצי ישב בבית, וכבר לא היה סגור על עצמו אם הוא רוצה לחזור לאמן כדורסל. בבעלותו בר־מסעדה ברעננה, ובשלב הזה של חייו כל מרצו הוקדש לעסקיו.
לא מקצוע, אלא ג'וק
"מאמן כדורסל זה לא מקצוע, גם בליגת העל, זה ג'וק", מסביר חנן. "אתה רק מפסיד כסף. שנים ארוכות אימנתי בהמון קבוצות, ללא הפסקה. זה באמת דבר קשה ולא מתגמל. במקביל לאימון הכדורסל היו לי בעבר כמה מסעדות. אני עושה גם אימונים אישיים בכדורסל, באקדמיית הכדורסל בגבעת שמואל". הוא נשוי לשרית (46) ואב לשלושה ילדים: עופר (19) שהיה עוזרו בכפר קאסם, עידן (16) שמשחק כדורסל בגבעת שמואל ורוני (12) שרוצה להיות רקדנית.
"לפני שנתיים אימנתי באשקלון והיתה עונה מדהימה", מספר חנן, "אבל פוטרתי חמישה מחזורים לפני סיום הליגה. לא התחלתי לאמן בעונה שאחריה, ואשתי כל הזמן אמרה לי שאני חייב להפסיק עם 'החוג הזה'. אבל אז קיבלתי טלפון מנימר, והבחור הזה מה זה עקשן, חבל על הזמן. הוא אמר לי: 'בוא אלינו ותקבל כל מה שתרצה'.
"אחרי שהוא ישב עלי כמה חודשים אמרתי לו 'יאללה'. בגללו באתי. הבאתי כבר יותר מחצי משפחה לכאן. הבן הגדול שלי עוזר שלי, והבן השני עושה לנו את עבודת המזכירות. יש לנימר ולי חיבור מאוד חזק. הגעתי כמעט לחצי עונה, ואז עפנו בסוף ברבע הגמר. השנה בנינו קבוצה מצוינת, מגוונת ומאוזנת. יש לנו חדר הלבשה מדהים, הכי טוב שהיה לי מכל הקבוצות שאימנתי. המורל בשמיים. רק הנשמה הובילה אותנו לליגה הלאומית. החיבור הטוטאלי בין השחקנים להנהלה, למאמן, לאוהדים. לא היה לי שמץ של ספק שנתמודד על העלייה ושגם נעשה את זה. נימר נתן לי את כל מה שביקשתי".
כשחנן מדבר על חדר ההלבשה שלו, הוא מתכוון בין השאר לקפטן שלו, עבד טאהא (25), שהוא בנו של וליד טאהא, חבר התנועה האסלאמית וחבר כנסת מטעם מפלגת רע"מ.
"תקשיב, אנחנו הקמנו את הקבוצה הזאת לפני עשר שנים, ובכל משחק חטפנו מעל 50 הפרש, בליגה ב'. נימר היה מעביר לנו את האימונים, וכל הקבוצה היתה מבני הכפר. אחרי כמה שנים החלטנו לקחת את העסק יותר ברצינות. התחילו להגיע לקבוצה גם שחקנים יהודים, וקיבלנו אותם בחום גדול. עלינו לליגה א' ולליגה הארצית עם המאמן יעקב גולן, והתקדמנו מאוד".
ומה יש בחנן שכל כך הצלחתם איתו?
"חנן? אין דברים כאלה בעולם. מהשנייה שבה הוא שם רגל באולם הבנתי שזה בן אדם נדיר, משכמו ומעלה, ומאמן מצוין. היינו במצב קטסטרופלי כשהוא הגיע, והכל התחיל להשתנות מייד".
איך קיבלתם את העובדה שהוא יהודי מאמין וחובש כיפה?
"בלי שום בעיות. אני לא רואה שום מאמן שיותר מתאים לקבוצה מחנן. אצלנו, הערבים, זה קודם כל כבוד לאדם. מבחינתי הוא דתי כמו שאני דתי, שנינו שמרנים".
לאבא שלך היו בעבר אמירות לא קלות, והתבטאויות אנטי־ציוניות ואף עוינות כלפי מדינת ישראל. איך הוא מקבל את חנן ואת השחקנים
היהודים שבקבוצה?
"אבא הוא מהתומכים החזקים ביותר של הקבוצה. אין לו שום בעיה עם חנן ועם שאר השחקנים היהודים. הוא בא למשחקים וצוהל איתנו בניצחונות. להפך, הקבוצה שלנו היא גאווה בשבילו. חנן היה אצלי בבית, ובעונה שעברה היה אצלנו בבית גם שחקן חובש כיפה, ג'ונתן בייס, ששיחק באליצור שומרון והוא מתנחל. הוא היה בן בית אצלנו. אני מאמין בדו־קיום, ובטח לא מתערב בפוליטיקה. היא לא נכנסת אלינו לחדר ההלבשה. במסגרת ספורטיבית עוזבים את האידיאולוגיה, ורק הלב והנשמה מדברים".
נוסע בכפר בלי ווייז
אורן מנסקי (38) הוא הברומטר של הקבוצה הזאת. הוא נולד בארה"ב ושיחק שם במכללות, ולפני 15 שנים החל לשחק בישראל בקבוצות שונות בליגה הלאומית. "זו היתה העונה השישית שלי עם חנן בקבוצות שונות", הוא מסביר. "בעונה הקודמת שיחקתי באליצור יבנה, והפסדנו את העלייה לגמר. חנן התקשר אלי ואמר לי 'בוא, את מי עוד נחתים בקבוצה?'. וכשחנן אומר 'בוא, תהיה איתי בקבוצה' - מתייצבים. אי אפשר להגיד לו לא. באנו - כרמל בוכמן, ירון איינהורן, אלון ששון ואני - ויחד עם פול דילייני (מתאזרח) ואבי אליהו, שמשחק בכפר קאסם כבר שנים ארוכות, הצטרפנו לקבוצה".
לא חששתם מהחיבור עם השחקנים המקומיים? האם זו בכלל קבוצה שתרוץ למעלה?
"לא חששנו. מה שנתן לנו את הביטחון היתה העובדה שחנן היה שם כבר בעונה הקודמת. זה מקום זהב. ונימר הוא איש עם לב ענק. כל מה שהוא הבטיח - הוא קיים. אני לא רוצה להגיד שלא חששתי להסתובב בעיר, אבל עשיתי את זה לאט־לאט. בהתחלה לא רציתי להסתובב לבד, אבל עכשיו אני נוסע פה כבר בלי ווייז, מכיר את כל הרחובות הקטנים. פה אוכל כנאפה ושם שניצלים. גם הביאו לנו בקלאוות טובות לחדר ההלבשה".
מי שאחראי לכל הכיף הזה, כאמור, הוא נימר עמאר, הבוס של קבוצת הכדורסל, וגם של קבוצת כדורגל החופים שכבשה את אירופה וששמה את כפר קאסם על המפה. את הפועל בני כפר קאסם הוא הקים לפני עשר שנים, והקבוצה נרשמה לליגה ב'. כשלא היה לו היכן לארח את המשחקים הביתיים - הם נערכו באולם הכדורסל של ראש העין השכנה.
אחרי שלוש עונות הקבוצה העפילה לליגה א' וחנכה אולם כדורסל חדש בעיר. אחרי עונה נוספת הקבוצה העפילה לליגה הארצית, ואחרי חמש עונות שבהן התמודדה בצמרת הליגה הארצית היא עלתה לליגה הלאומית. רק הפועל ירכא עשתה זאת לפניה - ב־2004.
"אותי זה לא מעניין שחנן חובש כיפה. להפך, אני מכבד אותו על כך. שהוא יישאר בדת שלו, ואני בדת שלי", אומר נימר. "תשמע, כאן אין פוליטיקה. לא דיברנו על זה וזה לא ייכנס לכאן. דו־קיום היה אצלי לפני חנן, ויהיה גם אחריו. אני חבר מרכז ליכוד, והייתי סגן ראש העיר במשך שנתיים וחצי.
"חנן הוא מאמן כדורסל מעולה, וזה הדבר שחשוב לי. יש לו גם בן (עופר, עוזר המאמן בעונה החולפת) שאני צופה לו עתיד גדול. אמרתי לחנן - 'אם אתה לא רוצה להמשיך, אני לוקח את הבן שלך', והבן אפילו לא רוצה אותו בתור עוזר שלו", הוא צוחק.
אתם בטח גם אוכלים ביחד. איך אתם מתגברים על נושא הכשרות?
"בלי בעיה. אם אתה מכבד כל אדם בדרך שהוא חי ומאמין בה, הכל מסתדר. כשאני מביא לשחקנים אוכל אחרי אימונים, למשל, אני נוסע לראש העין ומביא לחנן ולבן שלו אוכל ממסעדה כשרה. יש כאן גם שחקן צמחוני. אנחנו דואגים שכל אחד יהיה מרוצה, שקט ונינוח באמונתו ובמנהגיו".
חנן מסביר: "כבר יצא שישבנו יחד במסעדה לא כשרה, אז אני שתיתי רק מים. נימר באמת דואג לנו לאוכל כשר, והיו מקרים במשחקי חוץ שישבנו בשווארמה כשרה. אחרי האליפות חגגנו במסעדת 'פלפלה' כאן בעיר, אז אני חגגתי בלי לאכול. הכל בסדר. גם בעניין האימונים אני שומר על השבת, ובשבתות אין אימונים. גם כשאימנתי בליגת העל לא הגעתי במוצאי שבת לאימון המסכם לפני המשחק".
זה לא פגע בקריירת האימון שלך?
"אני רוצה להאמין שלא".
זו הקבוצה הכי טובה שאימנת?
"זה המועדון הכי מרגש שאימנתי בו. יש כאן משהו בתולי, שמח, מרענן, מצליח. באמת משהו אחר מכל המקומות שהייתי בהם. לראות את החיבור של השחקנים הערבים והיהודים, לראות איך הם יוצאים כל הזמן לבלות יחד, את ההומור והצחוקים והמורל בחדר ההלבשה. שמע, זה דו־קיום אמיתי".
הרגשת פה פעם פחד?
"לא. כפר קאסם זו עיר של אנשי עסקים, לא מתעסקים בזה. אני מרגיש כאן רק אהבה וקבלה אמיתית".
מה כל כך מיוחד בקבוצה הזאת?
"התמהיל. אם תוציא כל אחד מהקאדר שלנו - לא נעלה. כל אחד ידע את מקומו, והכל התחבר לנו נפלא".
שמחה במרכז העיר
עכשיו מגיע לאולם יוסוף אבו רביע (1.96 מ'), בן 18, שחקן חצי פינה שגדל וצמח בכפר. הוא היה שחקן כדורגל, אבל בשל גובהו עבר לכדורסל.
הוא מחליק ידיים עם חנן ומספר: "אנחנו גם צוחקים וגם רציניים. אל תראה את חנן ככה, כשצריך הוא יודע יופי לצעוק עלינו ולדרוש מאיתנו. אבל יש לנו איתו חיבור אחר. הוא מאמן! יש לו אישיות חזקה, וזה תרם לנו רבות. אנחנו הכי חברים. יוצאים לבלות, מגיעים הרבה למסעדת 'פלפלה' שבעיר, נהנים מאוד יחד. אצלנו בחדר ההלבשה זה ממש לא משנה אם אתה ערבי, יהודי או אמריקני. אנחנו אוהבים זה את זה ומכבדים מאוד את כל מי שבא לכאן".
אחרי האולם והזריקות לסל של חלק משחקני הקבוצה (העונה הרשמית הסתיימה), אנחנו נוסעים עם חנן למרכז העיר. כשהוא מדגמן לנו צילומים, עוצר לידנו כמעט בחריקת בלמים הקב"ט של הכפר, פותח את החלון ושואל "על מה המהומה פה?" ו"מי נתן לכם אישור לצלם כאן?".
אנחנו מרגיעים אותו ומסבירים לו שמדובר בגיבור מקומי, ושהכל טוב. שחקנים מקומיים שנמצאים איתנו גם מסבירים לו בשפתם את הסיטואציה, ושמדובר בחנן המאמן שלהם, והנה - את המבט הרציני וחמור הסבר מחליף עכשיו חיוך גדול. "הכל טוב. תצלמו כמה שאתם רוצים, הכדורסל עשה כבוד לעיר", אומר לנו הגבר החסון ונוסע לדרכו.
חנן מעורר עניין מייד. לא כולם מזהים אותו ברחוב, אבל מי שמזהה מתלהב עד הגג. אחרי הצילומים אנחנו עוצרים לנשום קצת בחום הכבד בבית הקפה של רסן טהאה. חנן יכול ללגום רק מים מפאת הכשרות, והנה - רסן כבר מגיע לעברנו כמעט בריצה עם בגדי העבודה שלו.
"אני עוזר עכשיו גם לשפץ את המסגד", הוא מסביר. "יש פה ספורט נהדר. תראה איך אנחנו מקבלים אורחים, ואת חנן, ואת כל השחקנים היהודים בקבוצות הספורט שלנו. אפשר רק ללמוד מאיתנו".
רגע לפני שחנן עוזב את הכפר לביתו שבגבעתיים, אחד מהתושבים מבקש ממנו שיאמן את הקבוצה גם בשנה הבאה. "אם נימר ירצה שאני אמשיך - זה מה שיקרה בסופו של דבר", הוא אומר.
לחבר את הקהילה לספורט
הערב יורד על כפר קאסם, אבל יומו של נימר עוד לא הסתיים. הוא עסוק מבוקר ועד ערב בעסקי האחסנה וההובלה, בכדורסל, בכדורגל חופים - ובמה לא.
"ראש העיר שלנו, עאדל בדיר, תומך בנו מעל ומעבר, ויש לנו גם ספונסרים ואנשים שתורמים. החלום שלי הוא לחבר כאן את הקהילה לספורט, לכדורסל. היום יש לנו אולם של 300 איש, והתוכנית היא שבעוד שנתיים יהיה לנו פה אולם חדש של 1,000 צופים. אני מאמין שגם הוא יהיה מפוצץ בכל משחק בית שלנו. גם אני הייתי שחקן כדורסל בנוער, נפצעתי כמו חנן ועזבתי בגיל 17.
"אז היה לי חלום להקים כאן קבוצה רצינית ותחרותית, שתחבר בין עולמות שונים ומגוונים, ואנחנו מגשימים את זה. כשהבאתי את חנן, וכשהבאנו שחקנים יהודים טובים שהתחברו לשחקנים המקומיים, זה מילא אותי אושר וגאווה. בשריקת הסיום של משחק הניצחון שלנו על יבנה, שהעלה אותנו לליגה הלאומית, פרצתי בבכי. הקדשתי את הניצחון לאבא שלי, רק שיהיה בריא".
מה היעד הבא שלכם - ליגת העל?
"אני רוצה להירגע קצת ולנשום. המטרה היא להיות בחלק העליון של הליגה הלאומית, לתקוע שם יתד. עוד מוקדם לדבר ולהצהיר על עלייה לליגת העל".
וחנן ימשיך לאמן את הקבוצה בעונה הבאה?
"זו לא שאלה בכלל. הוא ממשיך - ואנחנו ביחד. בכל הכוח".
"כולנו רק נרוויח מזה"
עידו אשד, פרשן כדורסל בכיר, מסביר על התפתחות הכדורסל במגזר הערבי, מדוע השילוב בין הערבים ליהודים מצליח בכפר קאסם, ומדוע הפופולריות של המשחק עדיין לא דומה בכלל לזו של הכדורגל.
"סיפור העלייה לליגה הלאומית של כפר קאסם הוא בהחלט התפתחות חיובית בכל הקשור לכדורסל במגזר הערבי. יש עניין גובר בכדורסל בקרב הערבים, אבל הכדורגל הוא עדיין כל עולמם. ההסבר פשוט: כדורגל אפשר לשחק מגיל אפס עם כדור סמרטוטים ברחוב, אבל כדי לשחק כדורסל צריך מגרש וכדור וקרש וסל, ולכן זמינותו נמוכה בהרבה.
"במגזר הערבי גם אין דמות של גיבור כדורסל לחיקוי כמו בכדורגל, שם צמחו שחקנים גדולים. ההצלחה של כפר קאסם היא ברוכה וטובה לענף. זה גם לא מפתיע אותי. זו העיר הכי ידידותית שיש, ויש בה שיתוף פעולה מתמיד בין ערבים ליהודים. הקבוצה של כפר קאסם תוסיף הרבה צבע ועניין לליגה הלאומית. השילוב שם בין הערבים ליהודים הוא משב רוח מרענן, והדו־קיום הזה מאוד חיובי.
"גם הקהל בכדורסל יותר מקבל ערבים במשחק מאשר בכדורגל. אני בטוח שיש כישרונות גדולים בכדורסל במגזר הערבי שעוד לא פגשנו בהם. אם יהיו עוד כישרונות כאלה בנבחרת הנוער והם יתפתחו לבוגרים - כולנו רק נרוויח מזה. גם חינוך מגיל צעיר במגזר לענפי ספורט שונים, לא רק לכדורגל, יועיל מאוד לענף הכדורסל".
אתה סבור שלא רחוק היום שבו נראה קבוצת כדורסל ערבית בליגת העל?
"זה יהיה מצוין לענף, אבל זה יהיה קשה. צריך המון כסף כדי לעלות לליגת העל, ולפחות שני זרים מצוינים. לא בטוח שזה יקרה בקרוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו