הסדרה הזאת בין מכבי להפועל ת"א הייתה אמורה להיות הדבר הכי חגיגי שהענף החבוט הזה ראה בשנים האחרונות. שתי הקבוצות הכי גדולות בהיסטוריה של הענף סוף סוף נפגשו במילניום הנוכחי כדי לשחק על אליפות, כרטיסים בשוק השחור הגיעו לארבע ספרות. אפילו השוו את השחקנים של שתי הקבוצות לשחקנים גדולים של שנות השמונים והתשעים. מה אנחנו לא עושים בשביל לזייף התרגשות כמו פעם.
אבל בפועל זה היה מפגן עליבות של הנהלות הקבוצה, של שני הקהלים, ואפילו לעיתים של השחקנים. הענף הזה שדואג להתהדר בקהל האינטליגנטי שלו, בעיתונאים והפרשנים המלומדים שלו שמתנשאים על הקולגות שלהם מהכדורגל, קיבל שלושה משחקים שהיו עלבון לתרבות הספורט ואופיין בכדורסל בינוני ואלימות מהדרגה הנמוכה ביותר. מיקי זהר על הפרקט נפל בקדנציה שלו על התקופה הכי אלימה בספורט הישראלי.
הפועל תל אביב כמועדון וכקבוצה מוכיחה שנה שניה ברציפות שהיא כאן לתמיד, אבל חייבת לחשוב מה היא עושה מכאן כי אחרי עונת השיא הזאת השחקנים שלה יתפזרו לכל עבר ולמרבה במחיר. אולי היא צריכה אולם גדול יותר, אולי הנהלה אחרת ואולי צוות מקצועי אחר. העניין מוצה, בהצלחה שמעוררת השתאות אבל לא כזאת שמובילה לתארים. יכול להיות שזה מספיק לאתוס של המועדון, אבל הערב (שלישי) זה היה כל כך קרוב שמי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזאת.
מהצד השני מכבי תל אביב מביטה בהפועל ירושלים בחשש. קבוצת יורוליג שמתקשה לשחזר ימיה כקדם ושמקומה בליגה החשובה באירופה מובטח דורות קדימה, לא מתרגשת מאליפות בישראל כי מדובר באירוע חסר משמעות ברמה האירופאית -הליגה שבאמת חשובה לצהובים. הפחד הגדול של הצהובים זה לראות את מתן אדלסון כובש את הלבנט אבל גם את אירופה. עד אז הם יעבירו קיץ שיכוון שוב לאירופה, כאשר בהפועל ירושלים יקוו לקחת את כל מה שהפועל תל אביב לא תוכל להחזיק.
מי שמספיק וותיק בכדורסל הישראלי יודע שגם בשנה הבאה הצהובים ימשיכו את שליטתם בענף, גם אם יפסידו את התואר המקומי זה לא ישנה דבר. ספורטיביות אף פעם לא הייתה הצד החזק של הענף הזה, ובחודש האחרון גילינו שהוא יכול להיות אלים לא פחות מהאח הגדול מהכדורגל. חבל, כי לרגע, הוא חזר להיות הענף המוביל במדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו