ניצחון שמשנה DNA: עכשיו הפועל תל אביב יכולה לזכות באליפות
ההצגה חסרת התקדים שהופכת את האדומים למועמדים אמיתיים לאליפות • ההיעלמות המדאיגה של לורנזו בראון ברגעי האמת • והשינויים שמנהלת הליגה חייבת לעשות כדי שנמנע מעוד אירועים מבישים • דרבי במשחק אחד על האליפות – רבותי ההיסטוריה חוזרת
Your browser doesn’t support HTML5 audio
זכר הפיינל פור
זוהי העונה השלישית מאז שבוטלה שיטת הפיינל פור שהפכה את כל הכדורסל שלנו לקרקס, ונדמה שהנה הגענו ליעד הנכסף. למרות הפרשי התקציב האדירים יש משמעות לסדרת הגמר, ואפשר לנצח את מכבי תל אביב, גם בסדרה.
הקבוצה שעולה לסדרת הגמר זוכה לארח לפחות משחק שיא אחד, ונקווה שמהעונה הבאה אף יותר. וכל זה הביא את הפועל תל אביב לייצר משחק היסטורי, שהעניק חוויה ייחודית לכל החיים עבור אוהדיה, ובעיקר צריך לשנות לה את ההוויה, ולהפוך אותה סוף סוף למועמדת אמיתית לאליפות. כי עד עכשיו היא לא באמת הייתה. היא דיברה על זה, היא אולי חלמה על זה, אבל בעומק הגנטי שלה היא הייתה עדיין במצב רגשי ומנטלי של חוסר ביטחון בעצמה וביכולתה, ובהוויה של מקום שני.
יש הרבה מה לתקן
יש עדיין הרבה מה לתקן בניהול האירועים על ידי הקבוצות. וזהו תפקיד המנהלת – לייצר תקן אחיד לאירוח המשחקים, שימנע אירועים מבישים כמו בדיקות מגנומטריות לשחקנים ומנהלים (שלא מנעו הכנסת עשרות אבוקות), ואת חוסר הכבוד להנהלה היריבה. זה חייב גם לכלול פינוי יציעים שלמים במקרה של הדלקת אבוקות, הרחקת אוהדים לצמיתות במקרה של שירי נאצה ושואה, והקפדה על שפיטה מהירה שתהיה בסמכות המנהלת ולא תחת איגוד הכדורסל!
זה נכון כמובן כלפי שתי הקבוצות שבגמר ומול כל המועדונים, שבכולם יש עשבים שוטים. נדרשת איכות ניהול שתהפוך את הסדרות לאירוע לכל המשפחה ותקרב עוד אוהדים וילדים למשחק. וגם תשמור על השעה שנקבעה, שמלכתחילה היתה מאוחרת מדי. קודם הלחץ בכניסות, ואז השולחן שהפריע, ואז האבוקות שחנקו. לא הגיוני שמשחק מסתיים בחצות, במיוחד שיש משחק מכריע פחות מ-48 שעות אחריו.
כרוניקה של מקום שני
בעונת 2011 הפועל תל אביב, עדיין בליגה הלאומית, הגיעה לחצי גמר הגביע. מה שנחקק בזכרוני מהמשחק ההוא היו שירי השואה והשנאה למכבי, והכמיהה להגיע לגמר נגדה. אבל הפועל הפסידה לנתניה על הבאזר, ונשארו רק זכרונות הנאצה. ניצחון בדרבי חשוב להפועל תל אביב יותר מאליפות, והשנאה הזו לא פגה, וכנראה גם לא תפוג לעולם. שנאה זה בסדר, השאלה היא במה מתעסקת ההנהלה ובמה מתרכז המועדון. לומר "נארח את מכבי כפי שאירחו אותנו" זה התרכזות במקום השני.
הדלקת האבוקות גם ביד אליהו וגם בהיכל שלמה היא כמו שירי השואה ההם, שברוך השם נפטרנו מרובם. לא מבחינת החומרה של המעשה, אלא מבחינת המיקוד וההתעסקות. אם רמי כהן אומר: "האוהדים החליטו להדליק אבוקות, ובאולם הזה זה יוצר מחנק" – הוא בעצם רומז שביד אליהו זה בסדר. זו התבוסתנות מראש. אלימות ואנרכיה אינן דרכן של אלוף. זה אומר "אני לא מספיק טוב בכדורסל, אז ננצח ביציע ובהתפרעויות". אבל זו כרוניקה של הפסד ידוע מראש. כמו חגיגות אליפות המקום השני בפעם האחרונה שהפועל הגיעה לסדרת הגמר ב-2004. דרוש שינוי עמוק.
לא רוצה להיות יוון
ואל תתנו לי לדוגמה את יוון, אני ממש לא רוצה להיות יוון. אני לא מוכן לשחק ללא קהל חוץ, לא מוכן לשחק בלי קהל, לא מוכן לקבל התקפות אלימות על אוהדים, ולא אבוקות ביציעים שגורמות לחנק, סכנת שריפה ועיכוב משחקים. מקסימום קונפטי. צריך לדבר על כדורסל הוגן. במדינתנו המתדרדרת לאלימות ושסעים, המוסיקה והספורט הם הגשרים והמחברים. ואנחנו לא צריכים לאפשר לחוליגנים לקלקל את זה.
תוצאה היסטורית
לרוב אומרים שלהפרש במשחק בסדרות אין משמעות, ניצחון הוא ניצחון וזהו. גם דני פרנקו אמר את זה אחרי המשחק, ואפילו הוסיף שהפרש כזה עלול להפריע, כי ייצור הרגשת עליונות ופייבוריטיות, ואולי זחיחות מסוימת. אבל לתוצאה הזו יש משמעות חשובה מאוד עבור הפועל. לא בגלל השיאים ההסטוריים שהיא שברה, אלא כי אולי סוף סוף היא תקבל את עצמה כמתמודדת שווה, שיש לה את הכלים המקצועיים להתמודד עם הנמסיס הצהוב שלה, ולזכות באליפות שתהיה ראויה לה.
המשחק הבודד הזה צריך לשנות את הגנטיקה הפנימית של המועדון. כפי שהלוואי וישנה ההישג האדיר של נבחרת הנוער במונדיאליטו את הכדורגל הישראלי כולו, כמו שגיא פניני שינה את ההסתכלות העצמית של הפועל חולון והביא אותה לאליפות וגביע מופלאים. זהו אירוע ציר משנה היסטוריה שקורה פעם בדור. והפועל חייבת להבין אותו לעומקו ולייצר את השינוי בהוויה מאנדרדוג נצחי לאלוף חדש. וזוהי העבודה העיקרית של ההנהלה, לקראת המשחק השלישי ולתוך העונות הבאות.
הפועל התחברה בזמן
מכבי תל אביב התחברה כבר לפני שלושה חודשים, אחרי פתיחת עונה חלשה. עודד קטש מחובר לשחקנים והם משחקים עבורו. ועד אמש זה לא הרגיש ככה בהפועל. חלק מזה זו עבודת ההנהלה, שרכיב חשוב באג'נדה שלה חייב להיות חיזוק מעמד המאמן מול השחקנים. כבר מתחילת העונה הודגש שהעבודה העיקרית של פרנקו תהיה פחות ללמד כדורסל, ויותר לנהל את האגו והכישרון העצום שיש בקבוצה שלו, שהתנפח עוד יותר עם ההחלטה להביא את צ'ינאנו אונואקו.
במכבי מצאו דרך לאזן בין שני כוכבי העל והם משחקים יחד, בהפועל זה לא קרה עדיין באופן ממשי באותו משחק. הבעיה העיקרית שנצפתה היתה חוסר השימוש באונואקו, שיצרה געגועים לצ'יף ששיחק בהרצליה רק לפני שנה.
והנה כל זה השתנה במשחק אחד. זה לא באמת קשור לכדורסל, כי המשחק הזה הוכרע עוד לפני שהחל, והזכיר מאוד את המשחק של ירושלים נגד א.א.ק בליגת האלופות. מה שהשתנה הפעם זה שהפועל היתה יחידה אחת, שפרגנה לשחקן החם, והעובדה שהיא מצאה שחקן חם כזה לאורך כל המשחק, בתורנויות. ג'ורדן מקריי נתן רבע ראשון נדיר, כולל דאנקים שרואים רק בשלוש בבוקר. אקסבייר מנפורד השתלט על החצי השני לחלוטין.
וברגעים החשובים באמת, בפתיחת הרבע השלישי, הפועל הלכה לאיש הגדול שלה בצבע, והוא עצר את המומנטום של מכבי, שעוד דמיינה לחזור, והחזיר את הפער ל-25. כל המשחק ראיתי את פרנקו קורא לו ומדבר איתו, מרגיע אותו, מסביר לו את חשיבותו גם אם לא נגע בכדור. זוהי עבודת האימון האמיתית, הדברים הקטנים. ואז באו שחקני המשנה וכולם השתתפו בחגיגה והביאו את התוצאה החריגה.
ומתחת לכולם עובד שחקן הבסיס, שקיבל על עצמו את תפקיד המחבר והלא כוכב. ג'ייקובן בראון היה פנטסטי ביציבותו, בניהול המשחק, בלקחת רק מה שההגנה נתנה, והשתמש בהתרכזות של מכבי בלעצור אותו, כדי לשחרר את האחרים. 11 נקודות, 9 אסיסטים, 5 ריבאונדים, ושלווה בתוך הכאוס. זוהי אולי העבודה החשובה ביותר של פרנקו, להסביר לשחקנים שלבד אף אחד מהם לא ינצח, וכשלוקחים אליפות, יש מספיק תהילה עבור כולם.
לקראת משחק 3
המשחקים בסדרה הזו הוכרעו, מעבר לביתיות, על מדדי האגרסיביות. ריבאונד התקפה, חטיפות מול איבודים, נקודות בצבע וכמות ההליכה לקו. מכבי שלטה במשחק 1, הפועל הממה במשחק 2. ברור לשתי הקבוצות שהמשחק השלישי לא יהיה דומה לאף אחד משני קודמיו. והוא יילך עד הסוף.
מכבי בטוחה ביכולתה בבית, והפועל אחרי שהביסה ב-40 הפרש יודעת סוף סוף בוודאות שיש לה את הכלים המקצועיים לנצח. עכשיו זו שאלה של הכנה מנטלית, ומצב רגשי נכון. אם הפועל תגיע לא כפייבוריטית אבל גם לא כאנדרדוג, אלא פשוט כמתודדת שווה וראויה בעיני עצמה, היא תוכל ללכת עד הסוף.
ובמכבי חייבים להיות מודאגים בעיקר מהדעיכה של לורנזו בראון, שהולך ומתדרדר ביכולתו מאז סיום העונה האירופית. מכבי הביאה אותו עבור תארים. ואם לא ישדרג את יכולתו במשחק האחרון של העונה, מכבי תיאלץ להסתפק בגביע ווינר. האווירה תהיה אחרת, והיכל מנורה מבטחים הוא עדיין אחד המגרשים הביתיים באירופה.
אם הפועל תפסיד היא אולי תחזור לפספוסים והגליצ'ים בליגה שמנעו ממנה את המקום הראשון ואת אירוח המשחק המכריע. אבל עוד חזון למועד. דרבי במשחק אחד על האליפות – רבותי ההיסטוריה חוזרת.
