והעיקר, לא לפחד כלל

בשעה 19:55 בדיוק, שעון איטליה, פרצה מגרונותיהם של 8,000 אנשים במדיולאנום פורום שירה אדירה, ספונטנית. "הו הא, מה קרה, צסק"א אכלה אותה" הוא באמת אחד השירים היחידים שאפשר לשיר רק אחרי משחק: לא לפניו, לא במהלכו. טל ברודי, זוכרים אותך.

השמחה בהיכל הכדורסל של מילאנו לא ידעה גבולות. אנשים שלא הכירו זה את זה התחבקו, התנשקו, צרחו בהיסטריה, פצחו בריקודים, הזילו דמעות של אושר. "כשישאלו אותך איפה היית ביום הזה, אתה תוכל להגיד שהיית שם!" צעק האיש שישב לידנו לבנו הקטן, בערך בן 10. "מזל שלא הקשבנו לאמא!" השיב הילד בקול שנוק.

גם לפני שלוש שנים ניצחה מכבי בחצי הגמר, אבל לא היה שום דמיון בין המשחקים. אז, היא הובילה על ריאל בהפרש עצום שלוש דקות לסיום, והניצחון היה צפוי וברור. הפעם פיגרה כמעט כל המשחק, עד חמש שניות לפני הסיום. זה היה הניצחון הכי מפתיע שאפשר לבקש, הכי דרמטי, הכי מרטיט, ולכן גם הכי מתוק.

"צסק"א קבוצה טובה יותר, הכל עניין של מזל", יגידו לכם כמה פרשנים נפוחים מחשיבות עצמית, שמבינים המון בכדורסל (ובכל ענף אחר בספורט), וגם בשנאה. יודעים מה? צסק"א באמת קבוצה טובה יותר. אבל מכבי היא זאת שניצחה, לא צסק"א. וזה מה שחשוב: אף אחד לא יזכור שבעונת 2013/14 היתה לצסק"א קבוצה חלומית. יזכרו את התוצאה.

דור העתיד של אוהדי מכבי במילאנו. לא היו מוותרים על זה בכל מחירצילום: אלן שיבר, מילאנו. צילום: אלן שיבר

מכבי של פיני גרשון ב־2010, עם פרקינס ואידסון ובורשטיין, היתה אולי טובה יותר ממכבי של היום, אבל לא הגיעה לפיינל פור. גם מכבי של בלאט לפני שנתיים, עם הנדריקס ולנגפורד האגדי וליאור אליהו ובלו וסופו, היתה נוצצת יותר, וגם היא לא הגיעה. אז מה עדיף: לקבל מחמאות במהלך העונה וליפול ברגע האמת - או לקבל פחות מחמאות ולהגיע לגמר?

וכן, פרשנים מלומדים, אתם הרי יודעים שצריך גם מזל בספורט. קבוצות זוכות בתארים ומפסידות תארים בגלל מזל. מכבי הפסידה השנה כמה וכמה משחקים בשניות האחרונות, בגלל כדורים סוררים שלא נכנסו לסל; למשל, מול פרטיזן בבלגרד (72:70), או מול ריאל בנוקיה (77:76). מוזר, בפעמים ההן דווקא לא ייחסתם את התוצאה למזל.

מי שמאמין לא מפחד

והעיקר לא לפחד כלל. זה היה השיר השני ברפרטואר הספונטני של האוהדים אחרי הניצחון, וזה כנראה הסוד של מכבי העונה. קבוצה צנועה, כמעט מבוישת, לא רברבנית, לא נוצצת, לא מצטיינת. אבל גם לא מפחדת. עומדת בגבורה מול הקבוצות הטובות ביבשת, לפעמים מנצחת, לפעמים מפסידה, ותמיד ממשיכה להאמין. ומי שמאמין לא מפחד.

קבוצות הפאר של היבשת נותרו הרחק מאחור. אולימפיאקוס, האלופה היוצאת, כלל לא עלתה לפיינל פור. גם לא פנאתינייקוס. צסק"א, מועמדת מובילה לזכייה, מכונה משומנת היטב עם כוכבים שמשחקים כמו רובוטים, תתמודד הערב על המקום השלישי מול ברצלונה, שסיימה את שלב הטופ 16 עם 12 ניצחונות ושני הפסדים. ודווקא מכבי - האפרורית, המתאמצת, המקרטעת - סחבה יפה בכל העליות, עד הגמר.

ההישג רשום על שמו של אדם אחד ויחיד, ואל תיתנו לאף אחד למכור לכם סיפור אחר: דיוויד בלאט שמו. הוא האיש שלא הפסיק להאמין לרגע, גם כשכל ה"ביג שוטס" האחרים, ואפילו האוהדים לעיתים, התייאשו. גם אחרי התבוסה הקשה במוסקבה. גם בפיגור של 14 נקודות מול מילאנו במשחק ההצלבה הראשון. גם בפיגור של 15 נקודות מול צסק"א שלשום. בלאט הוא המנוע, הוא הדבק. הוא האיש שנותן לשחקנים שלו גיבוי בכל מצב, טפיחה על השכם, הרבה אהבה והערכה, והם מצידם גומלים לו על הפרקט. מוכנים לתת בשביל הקואוץ' את הלב ואת הנשמה, רק לא לאכזב אותו. הוא האיש שחלם. לפעמים חלומות מתגשמים.

ואיזה מסכנים האדומים שאוכלים עכשיו ת'לב. אז מה, היה לכם ערב רע? "שבת שחורה"? כל כך השתוקקתם לחגוג עם השמפניות ועם הפוסטים הנבזיים בפייסבוק, שכבר הוכנו מראש, ואופס, קילקלו לכם את החגיגה. צר לי עליכם, אחים שלי. חבל שאינכם מסוגלים, לרגע אחד, לזנוח את צרות העין וסתם להרגיש ישראלים. אולי, אם רק הייתם מתרכזים קצת פחות בשנאה וקצת יותר בכדורסל, הייתם מגיעים גם אתם למעמד כזה.

האלפים במילאנו התעוררו אתמול לשבת של שמיים כחולים ואופוריה, אחרי שחגגו עד השעות הקטנות של הלילה. ראינו אותם בכל פינה בעיר: על הפנים של כולם, גברים, נשים, זקנים וטף, היה מרוח אותו חיוך ענק של שותפים לחוויה חד־פעמית, בלתי נשכחת. כולם הפכו שוב ושוב באירועי הלילה שהיה, צפו שוב ושוב בקטעי הווידאו שעלו מייד לרשת, ועדיין התקשו להאמין.

והעיקר, לא לפחד כלל. גם הערב, בישורת האחרונה מול ריאל, עתירת הכוכבים והאנרגיות. מכבי שוב באה כאנדרדוג, אבל אנדרדוג עם רוח לחימה, עם אמונה ועם אחד, דיוויד בלאט. אחרי מה שקרה שלשום, אפשר לשער שריאל לא תזלזל בזה. איך אמר אתמול המאמן שלה, פאבלו לאסו? "מכבי היא קבוצה שמשחקת עד הסוף". העונה, אולי יותר מאי פעם, כשמדובר במכבי, זה לא נגמר עד שזה נגמר.

בסיום הגמר של 2011, הבטיח בלאט: "בשנה הבאה נביא את הגביע". הוא רצה כל כך. הוא האמין. זה לא קרה. זה לא קרה גם בשנה שאחריה. עכשיו זה יכול לקרות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אבל גם אם הגביע לא ייסע מחר לתל אביב, לא נורא. מכבי כבר עשתה לנו את השנה. היא עשתה מסע קסום ומדהים, היא שמה שוב את ישראל במפה, והיא נתנה למיליוני ישראלים סיבה טובה לקוות ולהתרגש ולהרגיש גאים. וזה הרי כל מה שרצינו.