"כי מי יידע מה מציאות ומה חלום,
ומה אמרנו שמחר ומה היום,
כמו עבר, אשר עבר, אשר עבר,
ושוב הוא כאן, על אף הזמן".
לקראת פורים התחפשתי להיסטוריון כדורסל וחזרתי אחורה לימים בהם המאבקים באירופה היו בין האלופות בליגת האלופות, ואחרי ייסוד היורוליג משוחקים בשלבים מעניינים כמו בתים מוקדמים וטופ 16. היה משהו מיוחד בתקופה ההיא, כל משחק היה ייחודי וחד פעמי, והיתה התרגשות אמיתית לקראת שלבי ההכרעה. מאז הפיכתה של היורוליג לליגה סדירה, כשכולם משחקים נגד כולם ב-34 מחזורים מפרכים, מן הסתם בעיקר בגלל המסחור והכסף, המשחקים מתחילים להיות דומים אחד לשני. לפעמים אתה כבר לא בטוח נגד מי אתה משחק, במיוחד בגלל המעברים התכופים של השחקנים האמריקנים בין הקבוצות. המשחק של מכבי תל אביב אמש (חמישי) הקצין את האילוזיה ואובדן הזמן.
זה היה כמו גליץ' במטריקס, כשהסימן הוא דז'ה וו - אתה רואה משהו שאתה בטוח שכבר ראית כזה בדיוק (בסרט זה היה חתול שחור שעבר פעמיים לרוחב החדר). המשחק הזה דמה לעשרות משחקים אחרים ששוחקו העונה ובעונות האחרונות על ידי הבחורים בצהוב. בלי כתוביות על המסך ועל הגופיות זה היה יכול להיות כל משחק אחר של היורוליג. פעם מכבי היתה אמורה להיות קבוצת עם סגולה. אחר כך היא ביקשה להיות קבוצה ככל העמים. עכשיו היא אפילו לא זה. כדורסל סתמי, חסר השראה, מבוסס אמריקנים מחוזקים בשני ישראלים, ואתה הולך לאיבוד במרחב הזמן. ואפילו תוך כדי העונה, הקבוצה לא מראה למידה והתקדמות, וחוזרת על הטעויות הקודמות שכבר חשבת שנלמדו. להלן מספר דוגמאות, שכמו המשחקים עצמם, כבר נכתבו ושוכתבו וחוזרות על עצמן.
רבע ראשון - פתיחה גרועה:
בפתיחת משחק חוץ מתבלטים שני אלמנטים חשובים: הכנה רגשית מנטאלית, והצבת חמישייה מתאימה. מכבי באופן מסורתי מתחילה משחקים רע, בעיקר בחוץ, וניכר שהדיון בחדר ההלבשה הוא בעיקר מקצועי, כי עודד קטש אינו מאמן מוטיבטור ומדרבן, ולא ידוע בנאומי הטרפה בחדר ההלבשה. גם החמישייה הפותחת היא סימפטום קלאסי של הכישלון. קטש מתעקש לעלות עם חמישיות כל אמריקניות, גבוהות מדי, עם כל הכוכבים וללא שחקנים משלימים. המאמן לא מצליח להשתלם ולהתקדם באמנות הצבת החמישיות, והשינוי היחיד היה הכנסתו של בריימו במקום מרטין, לתת דגש הגנתי. האמריקני הגיע, הוציא את ג'ייק כהן מהרוטציה ולא משתלב מספיק טוב למרות הגיוון של היכולות שלו, בעיקר בהגנה. ג'ייק אפילו לא התלבש.
רגע הבאתו של בריימו היה קו פרשת המים של מכבי. זו חמישייה רעה שלא מצליחה לשמור יחד ולתקוף יחד, ציר בראון-בולדווין קורס מהרגע הראשון, ומכבי נופלת ל-14:2 ומתחילה לרדוף. כמה פעמים ראינו את זה השנה במשחקי חוץ? 80% מהמקרים. בסוף הרבע יש הרגשה שמונאקו משתעשעת עם הצהובים: סטריט בול יעיל וכל חדירה מגיעה לטבעת בנחת.
רבע שני - חזרה מצוינת:
ואז מה קורה ברבע השני? נזכרים במה שעבד במשחקים הקודמים. הרכב נמוך, שומרים, רצים, מפרגנים ולא מכדררים (ממש כמו נגד ולנסיה). לוחצים על כל המגרש כדי לשלוט בקצב ובמהלכים. בדיוק כמו שמכבי צריכה לשחק. וגם את זה ראינו בהרבה מאוד משחקים אחרי פיגור. אז למה אי אפשר להתחיל ככה? הרכב נמוך עם אדאמס, בראון, בולדווין, וקולסון בעמדה 4 . מכבי לא יכולה להצליח בהרכב גבוה. במקום להתאים ליריב, שהם יתאימו. וכך מונאקו תקועה בלי סל 5:30 דקות.
קולסון נראה פתאום כמו ה MVP של היורוליג, מקבל את הכדור קרוב יותר לסל, מלהטט מחצי מרחק כי הוא הופך מסמול פורוורד מוגבל למיני פאוור פורוורד מגוון. ובנוסף, לקראת סיום המחצית, באה ההפרדה המתבקשת בין בולדווין לבראון. להרשות רק 9 נקודות ברבע אחרי שספגת 30 בראשון – בעיקר מעיד על הטעויות בתחילת המשחק. ההתקפה עדיין חלשה מאוד, ובמחצית אף שחקן של מכבי לא מגיע לספרות כפולות. אבל, ההגנה והשליטה בריבאונד היא הבסיס לכל המשחק של מכבי.
רבע שלישי - תקווה חדשה:
מה שקטש לא עושה בפתיחת המשחק, הוא מצליח לרוב לתקן בהפסקה. אולי הוא לא מדליק אותם, אבל הוא עושה התאמות נכונות תוך כדי משחק. משום מה הוא שוב חוזר לחמישייה נטולת סורקין וג'ון די (טוב היו לו 3 עבירות, אבל היי, יש יפתח זיו על הספסל). מצד שני, יש משהו בלמידה של הקבוצה. בעיקר ההגבלות וההנחיות שקטש שם על בולדווין, שלאורך כל המשחק כמעט לא קפץ לו הפיוז, ושיחק מסודר, מעט כדרורים, ובעיקר פשוט. כשהוא משחק פשוט אפשר להבין אותו ולקבל אסיסטים ממנו. זה השיפור הכי חשוב. ההבדל בין בולדווין הפשוט והפראי הוא יום ולילה, ניצחון והפסד.
בצד של מונאקו אפשר לראות את השפעתו השלילית של מייק ג'יימס, שמחרב את המשחק עד כלות. אלה שחקנים מוכשרים שאם לא מאפסים אותם הם רק פוגעים בקבוצה. זה היה רבע טוב של קטש, כולל צ'אלאנג' שנלקח והיה צודק, אבל את הזווית הנכונה שמראה שהכדור היה של מכבי הראו רק אחרי שהשופטים החליטו. מזכירות צרפתית של ימי ליגת האלופות בלימוז'. מכבי ביתרון! אבל משחקי העבר הראו שמכבי משחקת רק רבע אחד טוב בחצי השני. ואם השלישי היה מצוין...
רבע רביעי – התפרקות:
כמו בלפחות עשרה משחקים העונה, פתיחת הרבע הרביעי היא רגע המפנה. החזרה וההתעקשות של קטש על הרכב הגבוה, אולי כי ראה שמונאקו חופרת בריבאונד ההתקפה, היתה ההחלטה שסגרה את המשחק. וזה מוזר לראות שיש רגרסיה למרות ההוכחות שהוצגו כבר. מכבי תהיה טובה כמעט תמיד בהרכב נמוך, עם קולסון בעמדה 4, לוחצת ורצה כעיקרון ולא רק בפיגור. וואו, כמה כתבנו את זה השנה. מונאקו רצה 15:0 וסוגרת ענין, וכשהעסק מתפרק גם קטש מאבד שליטה וצועק על השופטים ומורחק, אולי בניסיון אחרון לעורר תגובה רגשית בקבוצה השטוחה שלו. אבל משם הכל מתפרק במהירות, והעיניים של השחקנים אומרות שהם לא מבינים בדיוק מה עליהם לעשות.
ממש דז'ה וו של כל העונה. מכבי תל אביב תלויה לחלוטין בלורנזו בראון, וכשהוא לא טוב, והיריב לוחץ אותו בחוכמה, מכבי לא יכולה לנצח אף משחק. למרות החולשה בראון משחק 35 דקות, בולדווין 30, אבל למכבי אין משחק התקפה בלי בראון. רק שני שחקנים בדאבל פיגרס. הכל מקרי, הכל סתמי. הכל נראה אותו דבר. נוסע למקום מוכר.
"צמרמורת, סחרחורת,
היה או לא היה,
כה מתוקה האשליה, נוסטלגיה.
את היית לי – למראית הדז'ה וו".
(למראית הדז'ה זוו - שלום חנוך)