הישרדות, גירסת קליבלנד

אני עוקב מקרוב אחר הספורט הישראלי מאז קיץ 1983, כשמצאתי את הגירסה בת ה־14 של עצמי מהופנטת מהבובות של שלמה גליקשטיין ומרדכי שפיגלר במוזיאון השעווה הישן בת"א, שלצערי לא קיים יותר.

מאז, הפכתי לאוהד נלהב של כל ענפי הספורט הישראליים, אפילו במדינה שבה היעדר של משוא פנים בתקשורת הוא דבר נדרש. לא יכול לעמוד בזה: תחתכו אותי ואני מדמם כחול ולבן. לכן אני מרגיש מוסמך במידה מסוימת לטעון, יותר מ־30 שנה לאחר מכן, שהספורט הישראלי לא ראה עדיין משהו דומה לקדחת דיוויד בלאט.

כל שאלה שאני מקבל מאז אוקטובר, מכל ישראלי שאני מכיר, היתה קשורה לבלאט. אני מתחיל לחשוב שאחיי ואחיותיי בארץ הקודש מעוניינים לראות אליפות של קליבלנד יותר מכל דבר אחר בחיים, פרט אולי לשלום במזה"ת.

השאלות שמופנות אלי הן גם די דומות. "למה התקשורת האמריקנית כל כך רעה לבלאט?", "למה לא מתייחסים אליו באופן הוגן?", "למה לברון לא מכבד אותו?" האמת היא שבלאט לא ממש מקבל יחס שונה מאריק ספולסטרה הצעיר במיאמי. אני כמעט בטוח שכתבתי את אותו משפט בכל פעם שהחבר'ה ב"ישראל היום" ביקשו ממני לדון בסוגיה: זאת העיסקה כשאתה מאמן את לברון ג'יימס. תאהבו את זה או לא.

המשמעות היא שאתה מחזיק בפרס יקר ערך כשכל הדברים הולכים טוב, וסופג את כל הביקורות כשהדברים הולכים רע. הוגן או לא - אלה הם חוקי החוזה הלא כתובים. השחקן הטוב ביותר במשחק המודרני די מסרב לעשות את החיים הקלים עבור מי שבתיאוריה אמור להיות הבוס. רק לברון יוכל להסביר מתישהו למה זה ככה. בזמנים מסוימים הוא היה הרבה יותר קר לבלאט מאשר לספולסטרה, כנראה משום שאין את פט ריילי באזור לספק תמיכה למאמן הרוקי.

עם זאת, כמו שראינו מבלאט לאורך השנים, כפי שאוהדי מכבי ת"א מכירים, יש לו אינסטינקטים הישרדותיים של מסתערב. הוא בקושי החזיק מעמד בחצי העונה הראשונה שהיתה מאוד אמביוולנטית עם לברון, אבל זה היה מספיק עבור הג'נרל מנג'ר של הקאבס, דיוויד גריפין, לשפר את הסגל עם טימופיי מוזגוב, איימן שמפרט וג'יי.אר סמית'.

החוף המזרחי הוכח ככזה שקל יותר לנווט בו מאשר איך שהדברים נראו באוקטובר - מה שאיפשר לבלאט ולקאבס, על אף כל הפציעות - את כל הזמן שהם היו זקוקים לו כדי לפלס את דרכם לגמר האן.בי.אי.

אני לא יכול להבטיח שבלאט יזכה במולדתו לכבוד שהישראלים כל כך דורשים עבורו, אפילו אם קליבלנד תצליח להתגבר על כל הפציעות ועל מעמדה של גולדן סטייט כפייבוריטית. אבל שוב - זו עיסקה שהוא מוכן לקחת בכל יום רק כדי לקבל את ההזדמנות. עוד ארבעה ניצחונות - עם קרדיט או לא - והוא יזכה בתואר הכי גדול שאיש ספורט ישראלי אי פעם הגיע אליו.

חלק מהישראלים, אני מניח, יחגגו כפי שלא עשו מאז פריצת הדרך של טל ברודי ב־1977, לפני שהייתי מספיק גדול כדי להצטרף. כמו שנעשה יום אחד כשמוטל'ה שפיגלר הבא יבקיע את השער ש - בבקשה! - ישלח אותנו לעוד גביע עולמי.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות