שנה עברה והחלל לא התמלא

השבוע לפני שנה ירד הדגל האדום לחצי התורן, אורי שלף מנהל קבוצת הפועל ת"א הלך לעולמו. מי שהיה בעברו פורוורד, מאמן־שחקן וגם מנהל מקצועי במועדון האדום, נפטר מדום לב בגיל 43. שנה חלפה, והמשפחה האדומה כואבת את לכתו כמו באותו יום בחודש מארס. "עינינו תועות, הנשימה כבדה, צועדים בגשם האפור", באופן סמלי המילים הראשונות בשיר "תנו לשמש יד", שהיה לשיר השחקן של שלף ז"ל, מבטאות אולי בצורה הטובה ביותר את התחושות שלאחר האובדן, גם היום.

ככל שעובר הזמן, כך הגעגועים הופכים גדולים יותר וכך גם הזיכרון. לאחר הניצחון ההרואי על מכבי ת"א ביד אליהו בתחילת החודש ובשיא החגיגות, מתן נאור קפטן הקבוצה עצר הכל ודאג להקדיש את הניצחון לאורי שלף. אחר כך הגיע תורם של מאות האוהדים, ששרו לזכרו מחוץ לקירות הבטון של ההיכל בעיניים בורקות ודומעות.

מותו של שלף הוא טראומה שמלווה את המועדון בכל יום ויום בשנה. שמו עולה לעיתים תכופות במסדרונות הקבוצה ובשיחות של בעלי התפקידים בשלל נושאים, בין שמקצועיים ובין שלאו. לפני כמה שבועות ביקרתי באימון האדומים, וגם בשיחה שעסקה בנושא אחר, איכשהו ומבלי שנתכוון, הנושא עלה. "עוד לא השתחררנו מהטראומה", סיפר שם מישהו, וכך גם נראה המועדון בעידן שאחרי מותו של שלף.

אורי שלף ז"ל לא היה עוד מנהל קבוצה. הוא היה הפנים, הלב הפועם והרוח של הפועל ת"א במתכונתה החדשה מיומה הראשון, ואת הבור שנותר בלכתו עוד אין מי שימלא. שלף היה המנצח שיצר את ההרמוניה, הוא היה זה שחיבר בין המאמן להנהלה, בין השחקנים למאמן, הדביק את כל חדר ההלבשה והיה קשוב תמיד לכל אוהד. מאז הלך נדמה שהמועדון חסר דמות אב. לשחקנים אין מי שיעטוף אותם, הפנים החמות והמרגיעות שלו כבר לא נמצאות בקצה הספסל, ואין מי שיגיד בשקט וברוגע, כמו שרק הוא ידע, גם אחרי פעולה רעה, שהכל בסדר ושצריך להמשיך הלאה.

קשה עדיין לומר שאנחנו האוהדים וסביר להניח שגם השחקנים מרגישים בבית בדרייב אין, אך אם יש דבר אחד שהופך את האולם האפור לבית זה הגופייה מספר 15 אשר תלויה מהתקרה. כל מבט למעלה מלווה בצביטה בלב אך מזכיר לנו כי בזכותו אנחנו נמצאים שם, ויש לנו מקום משלנו שעוד יהפוך למבצר. כל שנותר לקוות הוא שנמשיך להגשים את החלומות האדומים של אורי שלף, ושרוחו תמשיך ללוות את המועדון עוד הרבה שנים קדימה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות