"שנה שלמה לא עשה כלום אלא נסע במכונית הלוך ושוב ברחבי אמריקה וחיכה עד שהכסף יאזל. מלכתחילה לא ציפה שזה יימשך זמן כה רב, אלא שדבר גרר דבר, וכאשר הבין נַאש מה קורה לו, כבר היה מעבר לשלב שבו רצה שזה ייגמר." (הפתיחה של "מוסיקת המקרה", מאת פול אוסטר).
בכל פתיחת משחק של מכבי תל אביב יש תקווה חדשה. העיניים מחפשות משהו חדש, תרגיל מתוחכם, מהלך מתוכנן, שילוב הגנתי קבוצתי. אבל גם במינכן, ניגנה מכבי רק את מוסיקת המקרה, שמרה ברמת הפקרות בהגנה והתקיפה באופן אקראי.
למרות הזדמנות גדולה בשל היעדרם של שני שחקני מפתח גרמנים ופציעתו המוקדמת של שלישי, מכבי ממשיכה להוציא קבוצות ממשברים, לאפשר ליריבות נחותות (על הנייר) להפיק מעצמן את המיטב, בעוד היא עצמה שוקעת באפרוריות שבלונית וחסרת השראה, ונשארה עדיין הקבוצה היחידה ביורוליג ללא ניצחון חוץ.
לנצח בחוץ זה סממן משמעותי של קבוצה מחוברת, ומכבי כרגע היא עדיין אוסף היחידים שבה, ללא שלם שגדול מחלקיו.
גם היעדרם של ווייד בולדווין ודארון היליארד היה הזדמנות. למכבי סגל ארוך מדי, וזו כבר מסורת להביא יותר מדי שחקנים בינוניים ואז לתהות מדוע העסק לא מתחבר.
הוא לא מתחבר כי שחקנים זקוקים לביטחון, לשקיפות, להבנת הדרך, ולידע סביר לגבי תרומתם הצפויה ודקות המשחק שלהם. אבל את כל אלה הם לא מצאו אפילו אמש, כי על הרוטציה המצומצמת יחסית העיבה רכבת החילופים של עודד קטש, שלא איפשרה לשחקנים להיכנס לזון, וכללה שוב מעבדת ניסויים וטעיות ללא קו מנחה מסודר.
40 חילופים ביצע קטש במשחק, ממוצע של אחד בדקה, שהגיעו לשיא ברבע השני, החלש ביותר של מכבי. הרבע הזה דווקא התחיל בחמישיה מעניינת וחכמה (אדאמס, ג'ון די, מנקו, מרטין וניבו) שייצרה הגנה ומשחק מסירות, אבל הכל קרס כשהתחילה תחנת הרכבת שייצרה 17(!) חילופים בעשר דקות, כולל חמישיה עם ניבו ופוית'רס יחד שכבר אמורה להיות פסולת חיתון.
קחו לדוגמה את ג'יילן אדאמס, שהגיע בכלל במקרה למכבי אחרי פתיחת העונה, בגלל פציעתו של היליארד. הוא שחקן התקפה עצום שהראה לנו הצגות אדירות בירושלים, והשמועות על אופי בעייתי התבדו כשהשתלב יפה ותרם בדקות שקיבל בלי להתלונן.
הפעם היה ברור שהוא צריך להיות משמעותי, והוא אכן היה, אבל זה קרה למרות אסטרטגיית החילופים והרוטציה המבולגנת. אדאמס קלע אמנם 21 נקודות והיה היחיד שעזר ללורנזו בראון, אבל עשה את זה בתשעה מקטעים במהלך המשחק.
הוא הוחלף וחזר תשע פעמים (כולל ארבע פעמים שונות ברבע השני), שיחק 6 ו-5 דקות רצוף בפתיחת הרבעים הראשון והשלישי בהתאמה, ובכל שאר ההקפצות קיבל 2-3 דקות בזק וחזר לספסל. תחת אסטרטגיה מכוונת הוא היה יכול לסיים את המשחק עם 40 נקודות ולהביא ניצחון. אבל המקריות אינה הדרך לאפשר לשחקנים להיבנות ולתרום.
והמקריות שוררת גם בהגנה. הגנה זה תיאום, והבנה, ועזרה, וחיבור. אבל מכבי ממשיכה לספוג 25 נקודות בממוצע לרבע, והמקריות בהגנה מביאה ליוזמות אישיות של שחקנים שהולכים לדאבל אפ לא מתוכנן רחוק מהסל, שגורם להנעת כדור מהירה ושלשה קלה.
מכיוון שמכבי קלעה אותו מספר סלי שדה כמו באיירן (21), ואפילו היתה מצוינת מהקו, ההבדל היו 11 השלשות של באיירן (ב 50%) מול 7 השלשות של מכבי. על זה נגמר המשחק, אבל זה בא בגלל ההגנה הלא מתוכננת והנרפות בהגנת היחיד.
וכמובן שההגנה מסתיימת בריבאונד, וכאן שוב 14 ריבאונד התקפה הביאו 21 נקודות מהזדמנות שניה לבאיירן. ג'יילן אדאמס עם 5 כדורים חוזרים ב-25 דקות, לקח יותר ריבאונד מפוית'רס, ניבו וסורקין יחד (4 ריבאונד משותפים ב 56 דקות!). וכמו במשחק בבלגרד עם לאסור, גם הפעם בלט בצבע אקס מכבי (אותלו האנטר) שהזכיר תקופות טובות יותר של מכבי מתחת לסל.
גם בהתקפה המקריות חוגגת, כשפוית'רס מקבל את הכדור על הקו במתפרצת או על קשת השלוש ואמור לקבל החלטות, שהופכות לרוב לאיבודים. כשסורקין שכבר חשב שהוכיח את עצמו כפורוורד המוביל, שוב מקבל רק 11 דקות.
ובסיום בלטו הרגע שבו אדאמס הציץ אחורה אל קטש בדרכו להתקפה הקריטית של המשחק, מחכה להוראה, אבל זו לא הגיעה, אז אדאמס הלך לסל על ארבעה והוציא במזל פאול.
או פסק הזמן האחרון בו ג'ארל מרטין מביט בשרטוטים על הלוח ואז על הפנים של קטש, שמשנה תרגיל תוך כדי, ומנסה להבין מה בדיוק עושים. המהלך נגמר באיבוד, אבל זה לא רק ההוראות. בפסק זמן כזה חיביים לדבר אסטרטגיה, להכניס אמונה, להסתכל בעיניים. אבל היו רק שרטוטים טכניים. לא מספיק.
כך מכבי הפכה לבראון ועוד 11. וזה רע למכבי, ורע לקטש, ורע ל-11, והכי רע לבראון. אף שחקן לא אוהב להיות האטלס שמחזיק את הכדור לבד.
בראון הוא גם המאבד הבולט ביורוליג, כי הוא מחליט פי 5 מכל שחקן אחר. ואז הוא גם נדרש לשמור על קלעים טובים, לעבור בכח בחסימות, ולשחק 32 דקות בממוצע (אתמול 36!). בקרוב הוא יתפרק.
והנה מנגד טרינקיירי, ששולט מצוין בקבוצה שלו ושמכבי מאוד רצתה בקיץ, ניצח בנוק אאוט את קטש, והנציח את העובדה שמכבי הרבה פחות מאומנת, ובנויה על הסגל הכי לא נכון.
כל כך הרבה שחקנים בינוניים שלא מקבלים הזדמנות אמיתית בגלל הצפיפות על הספסל. הבעיה היא שכל שחקן נתן משחק אחד טוב – ואז מגיע "חיכינו לו, ידענו שהוא כזה".
היליארד קלע נגד פרטיזן, פוית'רס ניצח את הפועל בגביע ווינר, מרטין צלף כמה שלשות נגד אולימפיאקוס, ניבו בלט בעיקר בהפסדים. אבל אי אפשר להצטיין כשאין לך תפקיד מוגדר ומקום מובנה בהיררכיה. אלמנטרי.
קטש עצמו הודה בסוף המשחק: "ניסינו איזוריות, ניסינו הרכב גבוה, ניסינו סמול בול". וגם ציין את חוסר הניסיון של השחקנים. האם בשלב כזה של העונה צריך כל כך הרבה ניסויים? האם למכבי יש זהות או שהיא חייבת רק להתאים עצמה ליריב, חלש ככל שיהיה? ומה זה קשור לניסיון?
וכך, כמו גיבור ספרו של פול אוסטר, גם מכבי תל אביב ממשיכה לנסוע במכונית ברחבי אמריקה, לחכות שהכסף ייגמר, ולקוות שלמקרה יש מוסיקה משלו. אבל גם היא כבר מתחילה לשמוע את הקולות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו