עשהאל שבו הפך בשבוע שעבר לנציג נוסף של מדינת ישראל בכדורסל האירופי כשחתם בקבוצת המבורג הגרמנית. הוא לא מוכר כמו שחקנים אחרים משום שהוא משחק את המשחק מעט שונה, בליגה הגרמנית לכיסאות גלגלים.
הראיון עימו מתקיים בקומה ה־14 בבניין מגורים חדש ברמת גן, בדירתו המשקיפה על כל גוש דן, שם הוא מספר על רגלו שנקטעה לפני 15 שנה לאחר שמחבל פרץ לביתו ביישוב איתמר ורצח את אמו ושלושת אחיו. "התחזיתי למת ושרדתי אבל איבדתי את הרגל שלי", הוא מספר על הערב הנורא ההוא, "קיבלתי שלושה כדורים בברך ובנוסף שני רימונים התפוצצו לידי והבית שלנו נשרף. הייתי בתרדמת חמישה ימים ועברתי שיקום מאוד ארוך, הייתי שנה ושמונה חודשים בבית חולים".
שבו (23) החל את דרכו הספורטיבית דווקא בשחייה, תחילה בפן הטיפולי ואחר כך בפן התחרותי. "לא רציתי לשבת על כיסא גלגלים, לא הסכמתי לקבל את התודעה הזו אבל מאוד התחברתי לשחייה, שחיתי שמונה שנים". בגיל 17, לאחר שהיה שותף באליפויות עולם ואירופה והגיע למיצוי מסוים מהענף, מצא את האהבה האמיתית שלו בכדורסל: "התיישבתי על כיסא גלגלים והתאהבתי, זה לא דומה בכלל לכיסא יום־יום של נכים, זה ממש מכונה, בנוי לכדורסל ואפשר לעשות איתו דברים מטורפים. במקום להרגיש מוגבל הרגשתי שאני פורח". בתוך שנתיים הגיע שבו לנבחרת ישראל: "זה היה נטו עבודה קשה, הייתי בא כל יום מעשר בבוקר עד שמונה בערב וככה אחרי שנתיים זימנו אותי לנבחרת, והייתי בין 12 הטובים בארץ".
למרות הקושי והמוגבלויות הפיזיות, הוא לא הסתפק בזה וכל פעם הציב לעצמו אתגרים חדשים: "האתגר שלי היה בהתחלה להגיע לליגת העל ואחר כך לנבחרת ישראל, אחרי זה הצבתי לעצמי לקבל יותר דקות, אחר כך רציתי להיות שחקן חמישייה ועכשיו השאיפות שלי הן לצאת לחו"ל". בשבוע שעבר הגשים את החלום כשהפך לישראלי השישי בהיסטוריה בענף הכדורסל בכיסאות גלגלים שיוצא לשחק בחו"ל.
מה אתה יכול לספר על הקבוצה והליגה שאתה עובר אליה?
"הליגה הגרמנית היא אחת משתי הטובות בעולם והמבורג סיימה העונה במקום השלישי, זאת אומרת שהיא קבוצה מאוד טובה, ברמה מאוד גבוהה. הם ראו אותי בכמה משחקים, עקבו אחריי. מקבלים שם שכר, אני הולך לשפר את עצמי מקצועית ולהגיע לרמות הגבוהות ביותר, זו קפיצת מדרגה משמעותית".
בגרמניה השחקנים הם מקצועיים לכל דבר וזוכים לתנאים טובים ולמשכורת. זאת בניגוד לליגה בארץ, שבה לא מקבלים שכר ורק מוציאים כסף כדי להשתתף.
שבו חוסם. "זו הזדמנות שאין אותה בענף אחר"
שבו מוגדר כנכה מפעולות איבה ומקבל זכויות רבות בשל כך, עם זאת הוא מודע למצב הרע וליחס המופלה של נכים שלא מקבלים סיוע ממשרד הביטחון: "איפה שקבור הכלב זה בנכים מתאונות דרכים ולידה. יש לי חבר שהוא נכה מלידה והוא לא יכול להרשות לעצמו לקנות כיסא גלגלים, המדינה לא מממנת לו כיסא גלגלים, אין לו את הכסף. אנחנו כנכי צה"ל נותנים את הכיסא שלנו לנכים מלידה שלא יכולים להרשות לעצמם, לכן יש חוסר מאוד גדול".
אפשר להגיד שהספורט שינה לך את החיים?
"הכדורסל שינה לי את החיים לחלוטין, הכדורסל הרים אותי מאוד גבוה, גם נפשית וגם פיזית".
על ענף הכדורסל בכיסאות גלגלים הוא מספר: "כולנו סוחבים נכות כלשהי, וכולם בחרו בענף הזה כי הם מרגישים שהם מצליחים לעשות דברים שלא היו מצליחים לעשות במקום אחר. זה מרים אותם גם תפיסתית".
מה זה אומר לך לייצג את המדינה אחרי כל מה שעברת?
"אני בחור מאוד ציוני, מחובר למדינה. אני בחו"ל, אני מייצג את המדינה, על הגב שלי כתוב ישראל ומסתכלים עלי כמדינה. אני זוכר את זה מהשחייה כשהייתי נכנס לתחרויות עם דגל ישראל על הגב, זו תחושת עילוי, תחושת כבוד אדירה. פה אני נוסע כשחקן בודד, אני מסתכל על עצמי כשליחות - לנסות לחבר את העולם למדינה. מהמקום הקטן שלי זה נורא מרגש אותי, הדבר הראשון ששמתי במזוודה זה דגל ישראל שיהיה תלוי לי בחדר".
אתה עוזב מדינה שאתה מחובר אליה ואת המשפחה, מה זה גורם לך להרגיש?
"זה לקום ולעקור את עצמי, אבל זה עניין של חסרונות ויתרונות. החלום שלי זה להגיע הכי גבוה שאני יכול, יש לזה השלכות בדרך".
שבו נותן את עצמו כדוגמה לכך שהספורט יכול לתרום גם מחוץ למגרש: "אני יודע שאם עבדתי קשה אגיע להישגים ואם אני אעשה את זה במקום אחר, כמו בלימודים, אני אשקיע הרבה, אני אוציא ציונים טובים יותר. הספורט הצליח להשליך גם על החיים האחרים".
דיברת על כך שבחרת לשחק כדורסל כי היה בזה גם משהו חברתי, ועכשיו אתה מגיע לקבוצה שאתה לא מכיר את רוב השחקנים בה.
"אותי זה מאוד מפחיד, זו שפה זרה. מצד שני זו הזדמנות שאין אותה בענף אחר. בספורט אינדיבידואלי אתה לא יכול לצאת לחו"ל, זה המקום היחיד בספורט הנכים שאפשר לצאת לאירופה כשחקן מקצועי ומבחינתי זו הזדמנות גדולה. יש פחד, אך מצד שני זה אתגר שאני רוצה לעמוד בו בהצלחה".
למרות כל מה שעבר, כשהוא יושב בדירה החדשה, שבו עדיין לא מסתפק בכל מה שהשיג עד כה ונשמע שהוא תמיד רוצה לכבוש יעד גבוה יותר: "אני רוצה להגיד בעוד 20 שנה שאני מבין השחקנים הישראלים הטובים שהיו פה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
