עם יד שבורה ותחבושת על המצח: טל דן היה שחקן אופי

טל דן הוא מסוג השחקנים שלא מייצרים יותר. שחקן של מועדון אחד. ה"וולשי" (נולד בווילס ועלה ארצה כשהיה ילד), אומנם שיחק בתחילת הדרך במספר מועדונים, אבל מ-2011 הוא בנס ציונה בטוב וברע, באש ובמים. גם כשירדה ליגה, ירד איתה כדי לסייע לה לחזור. הנפת גביע היורופקאפ היתה ההכרה המאוחרת לשחקן, שנדמה שלא קיבל מספיק הכרה לאורך הדרך. למרות שאבק הכוכבים לא דבק בו, הוא היה אחד הישראלים המשמעותיים בעשור האחרון.

דיברנו על סמל וזהות, אבל דן מעל הכל היה שחקן כדורסל מצוין, פורוורד עם עוצמות פיזיות גדולות, חוכמת משחק, יכולת מסירה מצויינת. שחקן שמחבר קבוצה על המגרש ומחוץ לו. למרות זאת הוא לא נחשב אף פעם לטופ של השחקנים הישראלים. הוא אף פעם לא שיחק בנבחרת. עם קריירה כזו ועם תקופות בהן היה שחקן משפיע מאוד בליגה, הוא היה ראוי לפחות למעט ניסיון בנבחרת הלאומית.

דן נאבק כל הקריירה ובגבורה גדולה במגבלות שלו. לפורוורד לא היתה קליעה מחוץ לקשת - דבר מבוקש מאוד לשחקנים בתפקידו בכדורסל המודרני. הוא גם קלע (או יותר נכון לא קלע) רע מאוד מהעונשין. שיפור לא גדול באלמנטים האלה היה הופך אותו לשחקן על, שחקן ברמה אירופית.

עם זאת, הוא ידע לייצר קריירה נהדרת גם עם המגבלות והקשיים הללו, כי יש לו לב גדול. זה רק מראה על אופי בלתי מתפשר, דבקות במטרה ואמונה בעצמו. דן היה מנהיג, סוג של מאמן על המגרש. הוא היה הרבה יותר משחקן במועדון הכתום והחיבור לקהילה היה יוצא דופן. דן ראה את עצמו הרבה יותר מסתם אחד שקולע לסל עבור העיר והקהילה. גם הנפת הגביע לוותה באקט כזה: דן העלה איתו למעמד החשוב ילד שהחלים מסרטן.

וצריך לתת מילת הערכה גם לעירוני נס ציונה. כמו שהוא הלך איתה לאורך כל הדרך, היא הלכה איתו, ואם רק היה רוצה, היה ממשיך לעוד עונה למרות שהוא בן 35 והעונה האחרונה החלה כבר הרבה פחות טובה.