הכדורסל הישראלי חוזר בשבוע האחרון לשנות התשעים שלו, בהם הצליח לתת קונטרה אמיתית לכדורגל המקומי. במיוחד אמורים הדברים לגבי הדרבי התל אביבי: הפועל כמו בשנות ה-90 חזרה להיות לא רלוונטית על כר הדשא, אבל על הפרקט מדובר בסיפור אחר לגמרי.
מי שהיה בדרייב אין בשני המשחקים האחרונים, לא יכל שלא להיזכר בימים היפים של אוסישקין, בהם שלושה אנשים נכנסו על כרטיס אחד וסיגריות היו פק"ל, בדרייב אין המודרני זה רק שניים על כרטיס, התקדמנו. ומה לגבי זריקת החפצים? חבל שבזה אין דרבי, פה הפועל הייתה מתמודדת על אליפות העולם בכדורגל ובכדורסל.
אז נכון, השחקנים על המגרש ובטח הזרים שבהם, לא הזכירו בכלום את ארל וויליאמס ואולסי פרי שישבו ביציע, אבל ממתי מסתכלים על הרמה כשמדובר בכדורסל המקומי מפוצץ הזרים והמתקשה לשמור על צביון ישראלי על אף שהחבר'ה באמת מנסים להדביק את הקצב.
שני שחקנים על המגרש הוכיחו שיש עוד סיבה לקנות כרטיס לליגה המקומית: מצד אחד - סקוטי ווילבקין הסופר סטאר האחרון בצהוב, ומהצד האדום - ג'ייקובן בראון שאולי מולחם בכל הגוף, אבל מה שיש לו בידיים אין לרוב הזרים בליגה.
כמו בגמר הגביע האדומים פתחו נפלא אבל נחלשו בהמשך ונכנעו למסורת והעומק של מכבי שממשיכה הלאה לאחר סדרה שוחקת שעם קצת יותר שכל במשחק של הפועל, הייתה מגיעה ובצדק למשחק חמישי שכל כך הגיע לחובבי הענף. ואם כבר גמר הגביע, מישהו מוכן להגיד בפה מלא שהרצליה היא לא פייבוריטית לדאבל השנה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו