במשך כל יום במהלך ארבע השנים האחרונות חושב עדנאן מילאד (21) רק על דבר אחד: איך להשתפר באימון ובקרב הטאקוונדו הבא. זה לא דבר של מה בכך כשמדובר בלוחם שמתאמן ללא יד ימין, הדומיננטית, שנקטעה.
עדנאן הוא הילד הבכור למשפחת מילאד. עד 28 באפריל 2018 הם היו משפחה רגילה מרמלה, אלא שביום חופש אחד מבית הספר הוא הגיע לעזור לאביו בעבודתו. הוא לא שיער שהיום הזה יסתיים בתאונה מצערת שתהפוך את עולמו.
אביו, קבלן חקלאות במקצועו, נעזר בעדנאן בעבודה בקיבוץ חפץ חיים, שם באמצע השטח היה מונח כבל חשמל בשדה פתוח, בדיוק בגובה החזה של הנער הצעיר. הוא ניסה להרים אותו כדי שיוכל לעבור, אך התחשמל ואיבד את ההכרה. בבית החולים קפלן הוא הורדם והונשם, וכשהתעורר גילה שייאלץ לחיות עם יד אחת.
"אני זוכר שכשהתעוררתי הרופאים אמרו לי שהם מצטערים, ושהם עשו כל מה שביכולתם כדי להציל את היד שלי", נזכר עדנאן בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "באותו רגע היה לי ממש קשה, איבדתי חלק מהגוף, אבל היתה לי מוטיבציה להשתקם כמה שיותר מהר".
ואכן, לאחר שלושה שבועות הוא יצא מכלל סכנה, עבר לתל השומר, ושם היה מאושפז במשך שנה שלמה. בזמן הזה נדד ממחלקה למחלקה, עבר סדרה של ניתוחים לטיפול בכוויות הקשות ועשה כל שביכולתו כדי להסתגל למצב החדש.
"היה לי קשה מאוד להסתדר ביום־יום. הייתי ימני, ולאט־לאט הייתי צריך להתרגל להשתמש ביד שמאל", מספר מילאד, "בהתחלה לא הצלחתי להחזיק בכפית, לגרוב גרביים וללבוש מכנסיים, אבל עם הזמן הבנתי שאין ברירה ושהגוף עושה את שלו ומתחזק".
מה עזר לך בתקופה הקשה הזו?
"החברים שלי. זה גם היה בתחילת תקופת הבגרויות, כך שהייתי צריך ללמוד הכל בבית החולים ולהשלים חומרים. כל העיר שלי תמכה בי, אבל את העזרה הכי גדולה קיבלתי מאמא שלי, היא היתה לידי בכל רגע".
היו רגעים של ייאוש?
"בטח, אני בן אדם, אבל אמרתי לעצמי 'כמה אפשר לוותר? צריך להילחם עד הסוף'. תפסתי את עצמי והסתכלתי קדימה. אסור לתת לדברים האלה להשפיע עליך מבפנים, צריך לנצח את הרגעים האלה".
מה היה הקושי הגדול ביותר?
"היו לי רגעים שממש כאב לי, כל הזמן, בכל הגוף. הייתי חי על משככי כאבים, חומרים ממש פסיכיים, כדי להקל את הכאב".
"יש לי שנתיים, ויש הרבה עבודה"
באחד מימי האשפוז זכה מילאד לביקור מפתיע של ליאור יסעור, אביו של אסף, שעבר בעצמו תאונה דומה רגע לפני בר המצווה ושתי ידיו נקטעו. בהמשך יהפוך יסעור לאלוף העולם בטאקוונדו.
עדנאן נחשף לענף ספורט חדש עבורו. לאחר כמה פגישות עם מאמנים, החליט להתחיל דרך חדשה כספורטאי תחרותי. כיום הוא מתאמן עם נבחרת ישראל ובמועדון שרעבי אמנויות לחימה בעיר ברמלה.
"חודש אחרי שהשתחררתי מבית החולים כבר הגעתי לאימון. אמרו לי שאני גבוה ושיש לי פוטנציאל", מספר מילאד, "נכנסתי לקרב עם ספורטאי טוב, כשלי לא היה שום רקע. ברגע הראשון קיבלתי בעיטה בבטן, תפסתי את עצמי, קמתי והלכתי. לא רציתי לחזור".
במשך שנה וחצי המשיך מילאד לשבת בבית, מתוסכל מהבעיטה ההיא, ורק לפני שבעה חודשים, בזמן שאבישג סמברג זכתה במדליית הארד האולימפית בטוקיו, הוא שינה את דעתו: "אמרתי לעצמי 'מה אני בכיין? בעיטה אחת שברה אותי?'".
הוא יצר קשר בשנית עם המאמנים, אולם היה לו תנאי: להתאמן לבד עד שיצבור ניסיון. "לא רציתי להיות שוב עם הכי מקצוענים שיש. הם הסכימו לתנאים שלי, וחזרתי להתאמן".
הוכחת שאתה מסוגל.
"אני מאמין בעצמי, אחרת לא הייתי פה. ברגע שאני מכניס לעצמי משהו לראש, אני הולך עליו עד הסוף. דחיתי את הלימודים, הפסקתי הכל כדי להתעסק רק בטאקוונדו".
איך הטאקוונדו עזר לך?
"זה ממלא אותי. התמסרתי כי זה משהו שאני יודע שאני רוצה להשיג. יש לי מטרה. הטאקוונדו זה גם חלק מהשיקום שלי, ממלא אותי בביטחון. היום אני יכול לעשות כל דבר, עצמאי לגמרי. אני יודע שהפעם, כשאלך לתחרות ואפסיד בקרב הראשון, אתקן את הטעויות ובפעם הבאה אנצח. יש לי שנתיים, ויש הרבה עבודה, אבל ענף הטאקוונדו הוא בול בשבילי".
איך האימונים עם אסף?
"אסף יסעור ואני חברים ממש טובים, הוא מודל לחיקוי עבורי, ממש נותן השראה. אני מסתכל עליו ואומר לעצמי 'הוא סופר ענק, הוא אלוף העולם בטאקוונדו'. אני שואף להיות טוב יותר ממנו, לא אכפת לי שישמע את זה, כי הוא מפרגן".
מילאד, שמתחרה בקטגוריית משקל עד 63 ק"ג, כבר הספיק להשתתף באליפות ישראל האחרונה ואף ניצח בתחרות הראשונה, אבל המטרה הסופית שלו היא לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים.
"אני לא ארגיש שניצחתי עד שאזכה במדליית זהב בפריז 2024. אני עושה את כל מה שאני יכול ורוצה להגיע הכי רחוק שיש. זה ריאלי מבחינתי. אם אהיה מוכן - אלך בכל הכוח. אם לא, יש את המשחקים הבאים בלוס אנג'לס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו