היא פתחה את העונה מועמדת לאליפות. פציעה של אנתוני דיוויס היא ההבדל בין קונטנדרית למאזן שלילי, מקום שמיני במערב אחרי מינסוטה?
מכירים את זה שכל מיני חובבי קונספירציות אוהבים לומר שהם "רק שואלים שאלות"? הם לא באים ובאמת אומרים משהו, הם "רק שואלים". בטוויסט פסאודו אינטליגנטי־ביקורתי, הם כאילו "מעלים את התהיות החשובות", כשבפועל הם סתם מפיצים פייק ניוז.
נו, מכירים? בטח שאתם מכירים. סביר שיש לכם אחד כזה במשפחה. אולי אפילו אתם כאלה (אם כן - זה לא מצחיק. פנו לעזרה).
אז על אותו המשקל, מותר - רק לשאול, באמת - למה הלייקרס כל כך גרועים? נכון לחמישי אחה"צ שעון ישראל, הצהובים־סגולים במאזן 23:22 שלילי אחרי הפסד ביתי מביך (נוסף) לאינדיאנה העלובה - הפסד רביעי בחמישה משחקים, והעשירי ב־16 האחרונים.
נכון, הקבוצה זקנה. נכון, היא נבנתה בצורה מוזרה. נכון, אנתוני דיוויס פצוע. אבל עדיין, היא פתחה את העונה מועמדת לאליפות. פציעה של אנתוני דיוויס היא ההבדל בין קונטנדרית למאזן שלילי, מקום שמיני במערב אחרי מינסוטה?
אחרי הכל, ללייקרס יש מאמן מוצלח, שרק לפני שנה וחצי זכה עם אותה קבוצה באליפות. יש לה סוללת קלעים עמוקה, ואל תיתנו למכונת היח"צ לספר לכם אחרת - השביעייה של מלו, מונק, אלינגטון, בראדלי, ריבס, בייזמור ואריזה קלעה העונה 341 שלשות (7.5 למשחק) ב־38.3% - מספרים שאפשר רק לקנא בהם.
מה עוד יש להם? ג'ורדן והווארד סוגרים את הפינה בסנטר, הורטון־טאקר נותן הגנה... אז מה אני מפספס? אה, ראסל ווסטברוק המושמץ, שרק בעונה שעברה נתן חודש וחצי חלומיים של 23-13-14, הוביל את הוויזארדס (ברוב הזמן הזה ללא בראדלי ביל!) לריצת 6:17, שהספיקה להם כדי להתברג בפליי־אין. כן, הוא היה מפלצת והוביל לבדו קבוצה לפלייאוף ממש לא מזמן.
אה, כן. גם לברון ג'יימס שם. שחקן שאיכשהו הצליח לבנות קריירה ענקית שבה שלט בכל הנעשה סביבו, קבע מי ישחק לידו, ולפחות בשלושה מקרים דאג להצטרף או לצרף אליו סופרסטארים בשיאם ולזכות באליפויות. ועדיין, בכל פעם שהקבוצה שלו מתקשה - הנרטיב שמציף את הרשת הוא ש"אין לו מספיק עזרה".
עם מאמן טוב, עומק קליעה, היכולות של ראסל, ולברון בעונה מצוינת - אפשר לצפות שהלייקרס ינצחו יותר משישה משחקים מה־16 האחרונים. קצב של 31 ניצחונות בעונה, או במילים אחרות: קבוצת תחתית לכל דבר.
אז מה לא עובד שם? יש את הביקורת על ווסטברוק, שברובה מוצדקת. האיש בלתי ניתן לשליטה, אבל כשגם הורטון־טאקר זורק יותר משלוש שלשות למשחק בלי לקלוע, אפשר להתחיל להבין את הביקורות נגד המאמן פרנק ווגל. כי הלייקרס, עם סגל מהזקנים בתולדות הליגה, משחקים בקצב השלישי הכי מהיר העונה. ולמה? ההתקפה שלהם מדורגת 24 בליגה, וההגנה - 18, נתונים שהיו לא טובים גם כשדיוויס עוד שיחק.
והנה עוד שאלה. לברון קולע הכי הרבה נקודות למשחק מאז 2010, זורק הכי הרבה מ־2008, מפציץ לשלוש הכי הרבה בקריירה (בפער). הוא גם מוסר ארבעה אסיסטים פחות משמסר רק לפני שתי עונות, ועם אחוזי האסיסטים הכי נמוכים שלו מאז 2007. אז מה קורה פה? הרי זה לא שאין לו למי למסור, עם סוללת הקלעים שסביבו.
והנה גם תשובה. קונספירטורים יקראו לה "תהייה". מוכנים? לברון ג'יימס, האנושי, רואה את שיא הנקודות בקריירה של כרים עבדול־ג'באר ממש כבר מעבר לפינה.
ועכשיו, כשהוא כבר יודע שבריאות אינה מובנת מאליה, אולי הוא מאמין יותר ביכולתו להשיג כמה שיותר מהר את השיא הזה, מאשר ביכולת שלו לזכות באליפות נוספת. אולי הוא מאמין שלהחזיק בשיא הנקודות שווה יותר "נקודות" בדיון
ה־GOAT מאשר לעלות לחמש אליפויות (כי חמש, כמו שאתם יודעים, זה עדיין לא שש).
לפחות ברמה המנטלית, לברון מאוד־מאוד אנושי. תראו מה קרה לאחוזי השלשות של סטף קרי מאז התחיל המתח סביב שבירת שיא השלשות בחודש שעבר. והנה, פתאום, הפסד ביתי לפייסרס האומללים נגמר בכך שלברון, בפיגור תשע(!), הולך לסל כשנותרו שלוש שניות לסיום, וקולע סל כל כך זול, ששמור לרוב לרוקיז ולמחממי ספסל.
אז אם הוא זורק הרבה יותר מבעבר, מוסר ארבעה אסיסטים פחות מלפני שנתיים, ומגרד לייאפים בגארבג'־טיים בהפסד ביתי לקבוצה חלשה, מה אנחנו מסיקים מזה? כלום. להפליג עם הקונספירציות, את זה ניתן לכם לעשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו