1. הסיבובים המוקדמים האלה בגביע הם הזדמנות לאוורר בכל שנה מחדש את הקלישאות על סינדרלות וכוכבי ליגת העל, שהתנהלות אישית זוועתית קיצרה להם תהילה וזרימה נעימה של כסף לעו"ש והחזירה אותם לתהום הנשייה, ובעיקר לנישת הגיבורים של שישי אחה"צ ביפו, אום אל־פחם או עראבה.
קחו למשל את ערן לוי. פעם האלילים של יפו היו אוננה וצ'וצ'קו לוי, ועכשיו לוי הוא הזלאטן של קביליו, עם ציקצוקי "אוי, אוי, איזה שחקן", ו"איזה בזבוז של קריירה". לוי היה מאז ומעולם שחקן סינדרלה קלאסי, כזה שמגיע בחצות הלילה או בדקה ה־92. היה לו כוח בעיקר להיות פנטזיסט, ולא שחקן משבת לשבת.
ערן לוי הוא לא בזבוז של כלום, כי זאת בעצם מהותו, ואם היה אחר - רציני, ממושמע, מסודר - הוא היה ערן זהבי, ולא ערן לוי. ואום אל־פחם? אחרי שהעיפה את מכבי ת"א, אשדוד זה כסף קטן. קבוצת גביע טיפוסית.
2. מאמן מכבי חיפה ברק בכר סיגל לעצמו עמידה מעט כפופה, כאילו הוא עומד מול רוח או סערה שאמורה להגיע. בניגוד לעונה הקודמת, הראשונה שלו בירוק, שבה הקבוצה היתה עדיין אנדרדוג מוחלט מול מכבי ת"א - בחורף הזה חיפה שלו היא עכשיו השפיץ, והוא עמד שם ותמרן את ההרכב ואת החילופים מול הפועל ירושלים, גם כדי לנצח, גם לא לגלוש להארכות ולבזבז כוחות, וגם כדי לשמור טריות למשימות מורכבות יותר בהמשך.
זה כמעט גלש להארכה עם ספק נגיעת יד ברחבת חיפה, שלא נדע לעולם אם היתה באמת, כי אין VAR בשלב הזה בגביע. ירושלים כעסה, וחיפה, בשנייה האחרונה של ההתקפה האחרונה, עשתה טאץ' דאון של דין דוד. דין התנועה.
3. במצבה ההולך ומידרדר של הפועל ת"א, לקבל את בני יהודה בגביע זו צרה לא קטנה. יוסי אבוקסיס והקבוצה שלו מקיזים דם בלאומית, ומתגעגעים לחזור לבמה המרכזית.
משחקי גביע בשלב כזה הם גן עדן לאחד כמו אבוקסיס וגיהינום עבור קלינגר, שיכול רק להפסיד מאירוע כזה. והוא בהחלט הפסיד אותו. בנק המטרות שלו, שמצומם גם ככה, קיבל אתמול מצנח אדום, נוק־אאוט שספק אם יוכל להתרומם ממנו להמשך העונה, שנראה קודר כמו הערב הזה בבלומפילד. בני יהודה? היא קיבלה כרגע את הבוסטר לליגת העל.
