הפטנט הזה של שני משחקים בשבוע, לרוב אחד בבית, אחד בחוץ, הוא אחד התעתועים ומשבשי התודעה הגדולים שאני מכיר. לפני שלושה ימים אנשים יצאו מסמי עופר כשהם תופסים את הראש אחרי חמישייה נגד אוסטריה, והלילה (שלישי), בפארקן בקופנהאגן, ניסינו בכל הכוח להחזיק את הראש של ישראל מעל המים, שלא תטבע. זה לא עבד בכלל.
כל הדברים הטובים שהולכים לכדורגל הישראלי בדרך כלל מול אוסטריה – מתרסקים לנו בכל פעם כשנפגוש את דנמרק. לכל נבחרת יש את הפייה הטובה שלה, והכבשה השחורה שלה – והשבוע פגשנו את שתיהן בסדר הזה.
הייתי לפני 22 שנה בקופנהגן, באותו לפנות בוקר ארור, כשדפקו אצלנו על דלת המלון עם החשיפה על "ההכנה" שעשו שחקני ישראל ערב המשחק המכריע שלהם בהצלבה. מאז דנמרק שכבר אז היתה דרגה או שתיים מעלינו, קפצה עוד 2 ליגות, והיא היום בכושר הכי טוב באירופה, לדעתי אחת משלוש הנבחרות הטובות ביבשת, ויעיד היורו האחרון.
ישראל, כרגיל, היא קפריזה. לצד דברים יפים והתקדמות ברורה בקישור ובחלק ההתקפי – המשחק ההגנתי הוא ברמות הנמוכות ביותר, לא ביבשת, אלא בעולם בכלל. ברמת סן מרינו, מדגסקר ואיי ביסאו. אין לי עניין להקטין את ישראל על מה שעשתה בחצי השעה הראשונה ולהגיד שהדנים פתחו לאט – ישראל פשוט שיחקה טוב, מאורגן, ובהרבה בטחון – והיתה שווה אפילו את ה-0:1 האדיר של זהבי שנפסל בגלל נבדל קטן, אבל רבע השעה האחרונה במחצית הוציאה החוצה את השדים והחזירה אותנו לבורות המים המוכרים של נחשלות בשמירה על הכספת שלך.
לא מעניין בכלל להזכיר את השחקנים האלו בשמותיהם, ולמנות את כשליהם. בלמים, שאני מתקשה להבין איך הם מקבלים מקום בקבוצתם, מקבלים כל כך קל את מקומם בנבחרת. כולנו מכירים כבר את הפנים והשמות, אבל כפי שצריך לשבח את רוטנשטיינר על השבחת המשחק ההתקפי – צריך לגנות את האוסטרי על הנרפות, השמרנות ואי ראיית הנולד מהציוות האסוני בחלק האחורי.
דנמרק לא צריכה שמות גדולים. יש לה נבחרת עילית ברמה הקבוצתית שפרפרה את ההגנה הישראלית בדרגת מבוכה גבוהה. לא סתם הגיע למגרש האימונים של דן קיסריה אותו ריצ'רד נילסן, המאמן שהביא לדנים את הזכייה ביורו 92', וקשר לבלמים שלנו את הידיים עם רצועות. הוא היה ראשון לזהות את מה שאנחנו מתעקשים לא לראות. נילסן מת ולא היה מי שייקח אצלנו את מורשתו קדימה.
עם מורשת הגנתית ברמת העלבון, לא יעזרו לנו זהבי, סולומון, אצילי או מוטל'ה שפיגלר. זהבי ימשיך לספור גולים, אבל לא יראה טורניר גדול. בינואר השנה התאזרח בבאר שבע מריאנו בריירו, הבלם הנהדר שלהם. איך יכול להיות שאף אחד בנבחרת לא חשב וחושב עליו?
הנבחרת שלנו היא משהו באמצע בין אופוריית אוסטריה, לחורבן של הלילה בפארקן. כל עוד היא תמשיך להיות כזאת – לא צפויה, לא בשליטתה, לא יציבה, כזאת שאין לדעת מה נקבל ממנה – נמשיך לשחק בנדמה לי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו