בגיל 33 ביברס נאתכו, קפטן נבחרת ישראל הראשון שאינו יהודי, נשמע מפוכח. לא רק בכל הקשור למשחק הכדורגל או לספורט בכלל, הראייה שלו מביאה עימה מצד אחד נקודת מבט של כדורגלן ישראלי שהגיע מהכפר הצ'רקסי כפר כמא עד לפסגות הכדורגל האירופי, אך מאידך גם כמי שסוגר יותר מעשר שנים מחוץ לליגות הישראליות.
בראיון חג מיוחד למוסף "ישראל השבוע" שיתפרסם בערב ראש השנה, רגע לפני המשחק האחרון בסיבוב המשחקים הנוכחי נגד דנמרק, שחקנה של פרטיזן בלגרד מדבר מהלב.
"תמיד לפני כל קמפיין וכל משחק יש איזו תחושה בתקשורת שהפעם אנחנו יכולים לעשות את זה, ואז מגיעה המציאות הכואבת במשחקים עצמם ואנחנו רואים שהדברים לא בדיוק תואמים למה שכתבו בעיתון".
אז למה בכל זאת אנחנו מתאכזבים בכל פעם מחדש?
"אני חושב שמה שמוביל את הכדורגל שלנו הוא בעיקר אינטרסים והצלחה רגעית. אלו שני דברים שאופייניים לכדורגל שלנו.
"יש כמובן את הבעיות המוכרות בכל הקשור לעבודה עם ילדים ולהשקעה בהם. כל עוד מאמן ילדים לא יכול להתפרנס מהמקצוע הזה וצריך להחזיק בעבודה נוספת, אז כבר ברור שזה מתחיל עקום. הכדורגל הישראלי השתפר ב־30 השנים האחרונות בצורה בולטת, אבל אנחנו עדיין עובדים עקום ולא כמו שזה צריך להיות.
"אתה לא רואה כאן עבודה מסודרת לטווח ארוך: 'הנה מאמן, הנה מנהל מקצועי. קדימה, תנו להם לעבוד חמש־שש שנים ונראה לאן הדברים מובילים', ואני מדבר כמובן גם על הקבוצות הישראליות".
"מנהיגות אחרת, שקטה"
נאתכו מדבר על הגשמת החלום כקפטן נבחרת ישראל ועונה לביקורות שנשלחות לעברו לא מעט: "אני לא קפטן שצועק. אני מביא מנהיגות אחרת, שקטה יותר ובטח רחוקה יותר מהמצלמות. אני חושב שאם אתה רוצה לתת עצה טובה לשחקן צעיר, להטריף מישהו במובן החיובי, עדיף לקחת אותו לשיחה בצד, הרחק מההמולה של התקשורת. אני חושב שככה גם השחקן מעריך ומבין את הדברים בצורה עמוקה יותר.
"אני מעדיף יותר את האינטימיות בתוך חדר ההלבשה של קבוצה או, למשל, על המגרש להעיר בצורה שקטה את מה שצריך להעיר. להגיד שאני בורח מלהיות קפטן אחרי שמשלב נבחרת הנערים אני משמש קפטן זה לא ממש נכון".
על הדילמה אם לחזור לעונת פרישה בישראל בעוד כמה שנים או לאמן בוגרים, הוא אומר בחיוך: "אם היית שואל אותי את זה לפני כמה שנים, הייתי אומר לך שברור שאני רוצה לחזור להפועל ת"א לעונת פרישה.
"זה מאבק בין הלב שרוצה לפרוש בהפועל ת"א לראש שאומר 'תראה מה קרה ללגיונרים אחרים שחזרו'. קצת לא הלך להם, הקהל קילל אותם והתקשורת היתה נגדם. בסוף אתה רואה שאצל רוב השחקנים זה הופך לסבל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו