קשה לבטא במילים מי היה סלבה ברזילאי עבורי מאז פתח את הדלת במלון Red Lion בלוס אנג'לס, ביוני 1994, במונדיאל. זו היתה הפעם הראשונה שבה נפגשנו. הוא פתח, הסתכל עלי כולו צוחק, ונפל לזרועותיי.
הוא הגיע לאמריקה ככותב טורים עבור "מעריב", עבורי זה היה מונדיאל ראשון כשליח "ידיעות אחרונות". בארוחת הבוקר הכרתי לו את העורך שלי, איתן עמית. לקח לאיתן שעה להבין מי זה סלבה, ואז ביצענו את הפוטש הגדול בתולדות עיתונות הספורט - העברנו את סלבה מ"מעריב" ל"ידיעות". הוא נסע כשליח "מעריב", וחזר שליח "ידיעות".
שנים אחרי זה עוד קיטר לי שישראל רוזנבלט, עורך הספורט של "מעריב", לא שילם לו על הטורים שכתב עד שעבר עיתון. צחקנו ואמרתי לו שהוא דביל.
החצי הראשון של חיי היו בלי סלבה, ואת החצי השני שלהם קשה לי לתאר בלעדיו. כלים שלובים, שונים ומחוברים. קראתי לו אחמד והוא קרא לי אחמד - בגלל המערכון "לול" של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העולים החדשים. "א־ח־מ־ד", הייתי קורא, והוא היה עונה "מן האדא?" החיים הפכו אותנו למשפחה אחת גדולה, באושר ובעצב.
מדובר בעושר תרבותי אדיר. הוא היה בלהקה שליוותה את "ארץ טרופית יפה". עם סמרטוט רטוב ייצר את קולות הליווי, והיה מספר שליהודית רביץ יש את הצוואר הכי יפה בארץ. או ברזיל של רומאריו, שאיתו הסתובב ברחובות תל אביב, כאילו מדובר במוני מושונוב.
במונדיאלים ישן איתי באותה מיטה. מפריז, סיאול ויוהנסבורג יצאנו למסעות חיינו. לעיתים, כשלא היה לו כרטיס למשחק, נשאר בחדר והתקין ארוחה. בכל מקום שגר, לא חשוב אם בדירת קבע או במלון מזדמן, חיפש את השוק, את הריחות ואת האנשים. חושיו הובילו אותו למקומות הטובים, ובסוף היום היה מעמיד סיר.
כשהיינו נוסעים לעשות כתבה מהמחנה של נבחרת ברזיל, לבש חולצה צהובה־ירוקה, על הצוואר באלכסון תיק צד, ובכניסה, אחרי שעברנו את האבטחה - הבנתי שחזר הביתה. למרות שברזיל היתה מביאה למונדיאלים מאות עיתונאים, סלבדור מישראל היה מסמר האירוע. רומאריו, רונאלדו, רונאלדיניו ובבטו קלטו אותו ונענו לכל מה שביקש. הוא היה הצגה של איש אחד.
או הנסיעה שלנו לריו עם יגאל הלל, בויקו ושמוליק. כל רגע שם היה סיפור לחיים והבנה של השפה והמבטא המהפנט הזה שלו. אמרתי לו שהוא כמו טל ברודי - ככל שהוא יותר שנים בארץ, כך העברית שלו פחות טובה, והוא היה מרביץ בכף היד שלו על הברך שלו וצוחק.
הוא חתול הרחוב הכי ביתי שהיכרתי. ביתו היה מבצרו. מה נעשה עכשיו בלי מפגשי ליגת האלופות אצלך? אף אחד לא יכול להיות שני לך באירוח ערבים כאלה. היינו מגיעים שעה קודם, הסלון היה מסודר ועל השולחן דף התערבויות על תוצאת המשחק, עם השמות של כולנו כתובים בלועזית. כל אחד שם 20 שקלים, וסלבה היה אומר שההתערבות היא לפרוטוקול, כי תמיד הכסף הלך אלי.
בדקה ה־40 של המשחק סלבה היה נכנס למטבח להוציא מהתנור. זו היתה ארוחה שלא יכולים להכין בשום מקום אחר. הצלחת שקיבלת ממנו היתה מצוירת. פייז'ואדה, פארופה, נקניקייה, בננה, מאפה חם ומעליו ביצת עין זוהרת. והוא כמו אמא אווזה מאושר על הכל.
כשאריק איינשטיין התקשר סלבה לא דיבר, אלא רק הקשיב ומת מצחוק. אריק היה עושה חיקויים ושר. סלבה היה אומר שאין לו מושג, מעביר לי אותו ואומר - זה הזקן.
אין דרך לסגור את הפצע שפתחת עלינו.
"אם אתה יכול, תגיע לטיפול נמרץ", כתב לי בנו מילי. על האופניים לאיכילוב חשבתי שאולי קורה נס, התעוררת ואתה מבקש לראות את כולם, אבל לצוות שם היו בשורות אחרות, והתגלגלנו לערב בלהות. ראיתי אותך שלשום במיטה, אהוב ליבי, ונשבר לי הלב.
לא יתחילו בלעדינו, שרת תמיד כשהגענו באיחור. ועכשיו איך נמשיך פה בלעדיך.
