"היית יכול לעשות יותר טוב", אמר אביו של ארטיום דולגופיאט לבנו, זוכה מדליית הזהב במשחקים האולימפיים, בשיחת הטלפון הראשונה ביניהם מייד לאחר נגינת "התקווה". אין כמו המשפט הזה כדי להדגים את מנטליות המנצחים, שהביאו עימם רבים מעולי בריה"מ לשעבר, ואת תרומתם להישגים הספורטיביים - ולא רק - של ישראל בעשורים האחרונים.
להצלחת יוצאי בריה"מ בהזנקה קדימה של ענפי ספורט רבים כל כך יש הסברים רבים, וכולם מתנקזים אל התחום המנטלי. מי שגדל במדינה הסובייטית חווה הרבה קשיים וטעם לא מעט דברים רעים, אך לרוב הוטמעה בו השאיפה להישגיות וההבנה שעבודה קשה עשויה להביא אותו למקום הראשון.
לגודלה העצום של בריה"מ ולרצונה להיות דומיננטית בכל התחומים היו השלכות שונות. ברמת המאקרו, ביחסים בין מדינות העולם, היו אלה בעיקר השלכות שליליות. ברמת המיקרו, השאפתנות המוכתבת מלמעלה הולידה דווקא הישגיות בריאה, שבאה לידי ביטוי בשאיפה למצוינות ולשלמות, ולא משנה באיזה תחום מדובר - מדע, אמנות או ספורט. אצל היהודים, השאיפה הזאת טופחה אף יותר מאשר אצל יתר האזרחים הסובייטיים. בגלל האפליה האנטישמית נאלצו היהודים להיות טובים יותר מסביבתם, וההצטיינות לסוגיה קנתה אחיזה בקרב המיעוט הנרדף.
במובן זה, בישראל שלטה מנטליות הפוכה, מנטליות של מדינת קטנה שמראש מוותרת על ציפיות גבוהות ומניחה שהניצחונות רשומים בטאבו על "הגדולים". אנחנו מזמן כבר לא ממש קטנים, אך התפיסה נותרה בעינה. ילדים ישראלים הולכים לחוגי ספורט כשמטרתם הראשונה היא ליהנות. ילדים בבריה"מ לשעבר הלכו לחוגים כשמטרתם הראשונה היתה ללמוד לנצח. את ההשקפה הזאת משפחות העולים "ארזו" עימן יחד עם רכוש מועט, אחרי שמסך הברזל קרס, והגיעה השעה לשוב לארץ האבות. כפי שנוכחנו לדעת, ההשקפה הזאת חשובה לאין ערוך מרכוש.
בראיית העולם הזאת, למקום הראשון יש ערך עצום. גם על המנצח של היום לחתור להיות טוב יותר מחר, ולמסע של מצוינות אין סוף. המשפט של דולגופיאט האב לבנו מעיד שכך הוא חינך את ארטיום. ותודה לו על זה.
