כן, זה עוד טור דעה על דרמת סימון ביילס, אבל עם הבדל קטן: הוא מגיע אחרי הגלים הראשונים של התגובות, ולכן יש לנו כאן את הפריבילגיה להגיב לדברים שנאמרו ולנסות להיות מעט יותר שקולים וממוקדים. אז ננסה.
האם מדובר בכשלון מקצועי של ביילס ושל המעטפת והמערכת שסביבה? כן, חד משמעית. הקשיים הנפשיים שביילס סובלת מהם ידועים כבר זמן רב. אם היא ומי שסביבה לא ידעו להעריך נכונה את גודל הבעיה וזה התפוצץ להם ככה בפרצוף בגמר – זה כשלון מקצועי. תדמיינו שהיא הייתה סוחבת איזו פציעה בשריר הירך, עולה לגמר - ואז מבקשת חילוף. זה כישלון. בייחוד אם זה בא בהפתעה ולא הכינו תוכנית חלופית.
האם מתעמלות אחרות בעבר, וספורטאים רבים בכלל, עמדו בפני לחצים דומים או אפילו כבדים מאלה שביילס התמודדה איתם – נלחמו, ובסופו של דבר התחרו ואף ניצחו וזכו בתארים ובמדליות? כן. ברור שכן. כותב שורות אלה אמנם לא מרגיש בנוח למדוד איזה לחץ נפשי גדול יותר – של מתעמלת שהדיקטטור של המדינה שלה יושב ביציע בזמן שהיא מתחרה, של מתעמלות שעברו אימונים בתנאי פחד, של כאלה שעברו התעללות מינית (כמו ביילס ורבות בארה"ב תחת ד"ר לארי נסאר), של ליו שיאנג שצריך לרוץ עכשיו 100 מטר משוכות באולימפיאדה הביתית או של קרי סטרוג והקרסול הנקוע שלה. לא יודע להשוות.
אבל כן יודע שלושה דברים. הראשון: כשמדובר בפציעה פיזית (גם אם זה די ברור שמישהו מזייף אותה), משום מה יותר קל לנו לקבל את זה כלגיטימי. סטרוג ואייזאה תומאס התחרו על קרסול פגוע? גיבורים. אנתוני דייויס לא יכול לשחק מול פיניקס בגלל מתיחה במפשעה? מבינים את זה. הוא "שחקן פציע". רונאלדו נפצע בגמר היורו ומוחלף? טרגדיה ספורטיבית, אבל תראו איזה יופי הוא מעודד מהקווים. ביל וולטון לא מימש את הפוטנציאל שלו בגלל פציעות? פספוס היסטורי. קווין לאב ודמאר דרוזן לא מימשו את הפוטנציאל שלהם בגלל בעיות נפשיות? אה, זה כי הם רכיכות.
ככה יותר מדי אנשים מתייחסים לדברים האלה. וככל שיהיו פחות סטיגמות שכאלה סביב בעיות נפשיות, שהן מצב רפואי לכל דבר ועניין שדורש טיפול מקצועי אחרת ההשלכות עלולות להיות הרסניות – ככה ייטב. ככה ייטב עם מיליוני אנשים בעולם. ככה ייטב עם העולם. האם זה אומר שנראה פתאום קצת יותר ספורטאים פורשים בגלל בעיות מנטליות? כן, אוקיי, כנראה שכן. זה מבאס. אבל זה הרבה פחות חשוב מהרווחה הרפואית שמיליונים ירוויחו ככל שהעולם יתייחס לבעיות האלה בפחות סטיגמות והסובלים מהן יחושו פחות בושה.
הדבר השני שאני יודע בהקשר של "מידת הלחץ" שביילס עמדה מולה לעומת זו של מתעמלות אחרות בעבר הוא שלא משנה מי עמדה בפני לחץ גדול יותר – משנה שאנחנו יודעים שככל שהדברים האלה הוסתרו, התעלמו מהם, קברו אותם והכריחו את הספורטאיות האלה "לעבור את זה", כיום אנחנו יודעים בוודאות מוחלטת שיש לדברים האלה מחיר רפואי אמיתי שאותו הן סוחבות עד יומן האחרון.
ושוב, לארי בירד בקושי הולך בגלל גב פגוע? את זה אנחנו מבינים. זה "המחיר" של להיות ספורטאי מקצועני. שחקני פוטבול מתאבדים בגלל שהם לא יכולים לחיות עם ההשפעות של כל זעזועי המוח שחוו? זה נורא וצריך לטפל בזה. כמובן. אבל מתעמלת שעברה דברים קשים מדי, ללא תמיכה וטיפול נכונים, ושסוחבת עכשיו בושה וקשיים נפשיים עד יומה האחרון? את זה אנחנו לא רואים. אז הגיע הזמן שנראה.
דבר שלישי בהקשר של "מידת הלחץ" הוא שחשוב לשים לב לניואנס: "לחץ" ו"בעיות נפשיות" הם לא אותו דבר. קחו את אותה מידת הלחץ הפיזי, שימו אותה על חולה אסטמה ועל טריאתלט – אחד מהם ישרוד אותו והשני לא, כי יש לו בעיה רפואית אמתית. אותו הדבר עם לחץ נפשי. שימו את אותה מידת הלחץ על מישהי שנמצאת במצב נפשי חסון יותר ועל מישהי פגועה שסובלת מחרדות או מטראומה כלשהי – אחת תשרוד אותו והשנייה כנראה שלא. הגיע הזמן שנבין שזה לגיטימי, וזה לגיטימי. שאף אחד מהם לא בושה, ושמי שצריך עזרה וטיפול – כדאי שיקבל עזרה וטיפול. גם אם זה יעלה במדליה.
תזכרו: גם זה לגיטימי
ביילס בעצמה, שבריו 2016 הביאה שלל מדליות היסטורי בזמן שהיא עוברת דברים קשים מאוד, ממחישה את ההבדל בגופה ובנפשה. אז היא הייתה במצב נפשי מסויים שאפשר לה להתמודד עם הלחצים האדירים שכללו גם את הטראומה מהתקיפה המינית, וזה הסתיים בתצוגות מופלאות. ב-2021 היא לא הייתה במצב להתמודד עם הלחץ שהופעל עליה. כמו שמישהו יכול להיות כשיר פיזית ב-2016 ופצוע ב-2021. זה לגטימי. וזה לגיטימי.
עכשיו, האם מדובר בגבורה או באומץ? קשה לענות כי זה סובייקטיבי מאוד. מצד אחד, ההחלטה לפרוש היא ההחלטה לפרוש. קשה לראות בזה גבורה. מצד שני, ההחלטה לצאת עם האמת ולא לתרץ בפציעה יכולה להיראות אמיצה. מצד שלישי, אנשים אומרים ש"כיום" להגיד שיש לך קושי נפשי, כלומר, מצב רפואי נפשי, זה "טרנדי" - אז זה לא מרשים שהיא הייתה "אמיצה" מספיק לצאת עם זה. מצד רביעי, אם זה טרנדי – זה טרנדי בזכות אנשים כמו ביילס ובני דורה, שהופכים את הבעיות הנפשיות למשהו לגיטימי שצריך לדבר עליו ושצריך לטפל בו. זה לא דבר רע. ככל שיהיו פחות סטיגמות ופחות בושה ויותר פתיחות ויותר אנשים שצריכים טיפול יקבלו טיפול – זה דבר טוב. בעיות נפשיות הן דבר אמיתי. 1 מ-5 אנשים סובלים מהן. הרבה יותר מדי מהם לא מקבלים טיפול.
עוד שאלה שעולה היא האם מדובר משהו חלוצי שביילס עשתה פה? במובנים רבים בהחלט כן. אתם זוכרים ספורטאי אחר בגודל הזה, במעמד הזה, מדבר בכזאת פתיחות על בעיה נפשית ומודה שזו לא פציעה פיזית? מעבר לכך, המהלך הזה לא בא משום מקום. כאמור, ביילס פתוחה לגבי ההתמודדות הנפשיות שלה כבר תקופה ארוכה. ב-NBA זה נושא לשיחה בשנה-שנתיים האחרונות. אז החלוציות לא התחילה כאן. אבל זה בהחלט כיוון (תקראו לו טרנד, אם אתם רוצים) שטוב שאנחנו הולכים בו.
כשמג'יק ג'ונסון חשפף בפני העולם שיש לו איידס, וכשספורטאים יוצאים מהארון לגבי הנטיות המיניות שלהם, וכשנפגעות תקיפה מינית מספרות מה קרה להן – כל האנשים האלה שמים את עצמם בחוד החנית של שינוי חברתי שאמור לקחת בעיה אמיתית, לנשל ממנה את הבושה והסטיגמה, ולאפשר למליונים בעולם להפסיק להתבייש, להפסיק להסתיר, לקבל לגיטימציה, ובמקרים של איידס, פגיעה מינית או בעיות נפשיות, גם לפנות לקבל טיפול. בלי להתבייש. בלי להסתיר. בלי לסחוב את הפצעים האלה כל החיים, ללא טיפול.
במובן הזה ביילס, אגב, היא מהחלוצות, או לפחות הדמויות החשובות ביותר, בשני תחומים חשובים: הראשון הוא עניין התקיפות המיניות, שכאמור היא ועוד מאות מתעמלות חוו כאלה בפרשת נסאר המחרידה. וכיום, במובנים רבים, ביילס היא נושאת הלפיד של מאבק המתעמלות מול איגוד האתלטיקה האמריקאי – כן, אותו אחד שתחת המשמרת שלו קרו הדברים הנוראיים ההם ושאותו היא מייצגת היום. השני הוא כאמור עניין הבעיות הנפשיות, שהיא עכשיו שוב העלתה לסדר היום.
אז כשמישהו כותב ש"ביילס נכשלה" – הוא צודק! זה אמנם רק אלמנט אחד של מה שקרה אתה, ולא האלמנט החשוב ביותר. אבל כן, בהחלט, היא נכשלה.
כשמישהו כותב בטור בעיתון ש"ביילס היא לא קורבן מנוצל" - חשוב להזכיר שהיא כן. בדיוק כן. ושמי שכותב דבר כזה מזלזל בתקיפה המינית שהיא עברה - מקטין אותה. כשמישהו כותב ש"היא מפורסמת ועשירה", בואו נספר לו שגם קורט קוביין היה מפורסם ועשיר, וכמה זה עזר לו להתמודד עם בעיות נפשיות.
וכשמישהו כותב שבגלל שמתעמלות אחרות עברו דברים נוראיים והצליחו לזכות במדליות, זה אומר שגם כיום מתעמלות אחרות צריכות לעבור דברים נוראיים (אפילו במחיר של פגיעות פיזיות או נפשיות אמיתיות) רק כדי שאנחנו נהיה מבסוטים ונראה תחרות ברמה גבוהה ודרמה ומאבקי מדליות בין מעצמות – מראה שלא ממש מעניינות אותו הצלקות שהן יסחבו כל החיים, העיקר שהוא את מנת הדרמה שלו קיבל. זה לגמרי מפגן בורות או חוסר אכפתיות בנוגע להשלכות של פגיעות נפשיות. וכדאי שידע, מי שחושב ככה, שהוא מסתכל על ספורט ועל המשחקים האולימפיים והחווייה האנושית והחיים עצמם מזווית צרה ואנוכית מאוד. שזה מצחיק, כי זה בדיוק מה שהם אומרים על ביילס, תוך שהם מתעלמים לגמרי מכל מה שהיא עושה גם למען אחרים כבר שנים.
אבל זה בסדר. התגובות האלה הן תופעות הלוואי של קדמה. שינויים אמיתיים, חשובים, כואבים, לא באים בקלות ולא נהנים רק מתרועות ומצהלות. לכן צריך אומץ כדי להוביל אותם. מעט יותר אומץ מאשר לכתוב טור דעה בעיתון, זה בטוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו