כעשרים שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, יפן הייתה המדינה הראשונה מחוץ לאמריקה ואירופה שזכתה לארח את המשחקים. עבורה, האולימפיאדה הייתה כלי שדרכו תוכל להציג את עצמה כמדינה שהשלימה את המהפך ממיליטנטיות לליברליות ולחברה בקהילה הבינלאומית.
הזכות לארח את המשחקים לראשונה מאז 1964 הלהיבה את היפנים, שהכינו את עצמם לשלושה שבועות מותחים, מרגשים וספורטיביים. עם ענפי ספורט חדשים, ספורטאי ענק מכל העולם, ונוסף על אלה גם אפשרות להציג חידושים טכנולוגיים - רובוטים שכמותם לא נראו - היפנים המתינו בקוצר רוח למשחקים. אולם בגלל הנגיף הזה, הקורונה, הכל השתנה. אולימפיאדת טוקיו הפכה לראשונה אי פעם שנדחתה בשנה, ולכזו שתיערך ללא קהל ביציעים. הספורטאים ייאלצו לבלות את זמנם בבועות, לשמור על פרוטוקולים נוקשים ולהתחרות כשרעש הרקע שמלווה את הביצוע הוא הדממה הרועשת מהיציעים. מבחינת התושבים, התשוקה מתחילת הדרך התחלפה בדאגה, בחשש, בפחד, ואפילו בכעס על קיום האירוע בזמן שבטוקיו מוכרז מצב חירום.
"רוצים לשלוח מסר לעולם", אמר ראש ממשלת יפן, יושיהידה סוגה, "מסר של תקווה ואומץ". המשחקים האולימפיים הפכו לסמל המאבק של העולם מול הנגיף. ובטוקיו, כך נדמה, המאבק מסובך יותר. לא רק חיי אדם ושגרת חיים עומדים על הפרק, אלא גם ספורט, פוליטיקה וכסף. קשה שלא להתנער מהמחשבה שהמניעים האלה לקיום המשחקים הם מפוקפקים משהו בתקופה קשה זאת, אבל אחד הדברים הראשונים שחשוב לזכור, תמיד, הוא שלא מערבבים פוליטיקה עם ספורט. אסור, לא כדאי, לא מומלץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו