האליל ששינה את הכל, לטוב ולרע | עדי רובינשטיין
אני חושב שלא אהיה מסוגל אף פעם לאהוב שחקן כדורגל כמו שאהבתי את משה סיני, גם אם עד היום לא שכחתי שכילד הוא שבר לי את הלב ברגע שהחליט לעזוב לבני יהודה והשאיר אותנו בליגה הארצית, לבד. אולי זה בגלל שידעתי שגם אם הוא חולה ויושב על הספסל עם חום - הוא יעלה, יבקיע ויילך לנוח בבית עם כוס תה ואקמול.
אני חושב שמעולם לא היה שחקן בהיסטוריה של הפועל ת"א שידעת כי ברגע שהכדור יהיה אצלו - הכל יהיה בסדר, מה שגרם לי להתאהב במשחק, בקבוצה, בענף, וכמובן בו. לאורך 40 השנים האחרונות, האדומים היו אחראים להמון רגעי אושר לצד רגעי עצב, אבל סיני הוא השחקן היחיד מבין כל השחקנים שמסמן תקופה, פרק זמן בחיים של קבוצה ואוהד.
נכון, זה היה על התפר שבין עידן החובבנות החצי־מקצוענית של הכדורגל המקומי לעידן של מקצוענות מלאה, שבו אף אחד לא ישחק יותר עבור הסמל. אבל משה סיני לא שיחק עבור הסמל, כי הוא היה ה־סמל. של הקבוצה, אך גם של המשחק בגרסתו הישראלית, זו שהתאהבתי בה לפחות.
וכן, מעמדו כגיבור הראשון שלי, הגדול מכולם, לא ישתנה בגלל כל הדברים הלא טובים שקרו סביבו. אפילו לא בגלל תקופתו כמנג'ר־שחקן, בשנות ה־90 העלובות של המועדון, שבהן היה אחראי לאחד האירועים המכוננים בתולדות הקבוצה - הוא דרש שהאוהדים לא יישבו יותר בשער 7 המיתולוגי בבלומפילד, כי היו עסוקים בקללות בלתי פוסקות לעברו. כך הומצאו שערים 5-4 כמעוזם של האוהדים השרופים, שבעידן הגלובליזציה והקפיטליזציה קיבלו את השם הבינלאומי "אולטראס". אפילו זה לא היה קורה בלעדיו.
הייתי שם כשזה קרה, כשכל כך מהר הספקנו לשכוח שרק עשור קודם הוא היה אליל ילדותנו. בעצם, הוא עדיין כזה, עד היום. בלי תחליף.
הקסם הבלתי נשכח של F15 | אייל לוי
לפעמים מביך לספר כמה אני עתיק, אבל מה לעשות שכשהתחלתי לראות כדורגל היה ערוץ אחד ששידר בשחור לבן ובעיקר תקצירים ואת השחקנים הכרנו מקריאת עיתונים, האזנה ל"שירים ושערים" והרבה דמיון. אין לכם מושג כמה הדמיון עבד כשהייתי ילד. את יציעי האצטדיון המתפורר בכפ"ס דמיינתי כמו אנפילד ביום דרבי ואת המשטח המג'עג'ע בנתניה ראיתי ישר וירוק כמו הפארק דה פרינס.
השחקנים באותם שנים לא היו אנושיים סטייל זהבי או שועה, אלא אלים יווניים בלתי מנוצחים, גיבורי על, כששום דבר לא רמז שבעצם מדובר בבלמים בגוון אפרפר־אבק. אבל בין שלל הכוכבים ורגעי הפלא, יותר מכולם הקסים אותי בני טבק, חלוץ מכבי ת"א.
הייתי מקשיב לקולו הממגנט של חנוך קינן, ששידר מבלומפילד את המשחקים ודמיינתי מהלכים שלמים. איך טבק, שכונה F15 בגלל מהירותו המסחררת חותך בבוץ הסמיך את הגנת היריב, נכנס לרחבה ומשחיל את הכדור בשפיץ של החיבור.
לא היה בעיניי שחקן מושלם כמו טבק, שבקושי זכיתי לראות באותן שנים, אבל ידעתי בדיוק איך הוא רץ, מאיזה צד הוא חולף על פני הבלם ואיך הוא בועט, או מוסר לויקי פרץ, שהמתין תמיד במרכז הרחבה. לא עניין אותי כשאמרו שעודד מכנס ממכבי נתניה, הוא חלוץ יותר טוב ושגידי דמתי, משמשון ת"א, סקורר עדיף, בשבילי היו טבק ועוד 15.
עברו השנים, מתבגרים, קמים כוכבים חדשים והישנים נשכחים מאחור. ב־1988 התחלתי לעבוד בעיתון מעריב ויום חורפי אחד, בסוף אותה שנה, נשלחתי לאצטדיון המכביה, מגרש האימונים של מכבי ת"א, שהיה ממוקם היכן שנמצא היום נמל ת"א המשופץ. הפגנת אוהדים הייתה הסיבה. הקבוצה התאמנה על הדשא ואילו אני קוששתי קולות ביציעי העץ.
איך שנגמר האימון עשיתי את דרכי לתחנת האוטובוס, מרחק של כמה מאות מטרים. התחלתי לצעוד ונעצרה לידי מכונית. "צריך טרמפ?". טבק, אליל ילדותי, השחקן שחלמתי עליו בלילות, מדבר אליי מילים אמיתיות עם צליל. ברור שעליתי לרכב ועד היום, 38 שנים אחרי, אני מסרב למחוק מראשי את הרגע ההוא, כמו אהבה ראשונה שתמיד תישאר.
האנטי־כוכב שלא ידע משחק רע | אבי סגל
הגיבור שלי אינו מהילדות, אלא מתחילת עבודתי כעיתונאי צעיר. אין ספורטאי שהוא דוגמה וסמל עבורי יותר מאשר נדב הנפלד. יש בו שילוב של תכונות ייחודיות שלא נראו כאן, ואישיות צנועה בצורה יוצאת דופן. מבחינתי הוא אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, והייתי בוחר בו לכל חמישיית כל הזמנים.
למרות שעשה המון על המגרש - הנפלד, שכונה "היונה", היה תמיד אחד השקטים. אפשר אפילו לקרוא לו אנטי־כוכב, אבל אחד שאף מאמן לא היה מוותר עליו. אני מתאר לעצמי שעבורם, בתקופתו כשחקן, זה היה נדב ועוד ארבעה.
הוא היה הבסיס של הקבוצה, זה שמחבר אותה, ועל זה מאמנים העריצו אותו. הנפלד, השומר הכי טוב בתולדות הכדורסל הישראלי ואחד הגדולים באירופה, היה עוגן הגנתי ששמר בשביל קבוצה שלמה. השחקן הישראלי לא ידוע בתכונותיו הפיזיות, אבל נדב היה יכול להתמודד עם כל אחד, כולל האתלטים הכי גדולים.
בהתאם לאישיותו, נדב לא ביקש לגנוב את ההצגה על המגרש. הוא היה יכול לקלוע 4 נקודות במשחק ועדיין להיות הכי טוב על הפרקט. עליו הומצא המושג "דברים שלא רואים בסטטיסטיקה". לא היתה לו בעיה לא להיות האופציה הראשונה בהתקפה, אבל כשנדרש לכך, ידע להיות אפקטיבי ולקלוע סלים חשובים. הכישרון ההתקפי שלו היה גדול ממה שנראה. בנוסף, הוא תמיד היה מחויב מאוד, ואצלו לא היה דבר כזה משחק רע.
הנפלד, כיום בן 58, שיחק מסוף שנות ה־80 ועד תחילת שנות ה־2000. הוא התחיל בהפועל גליל עליון, עבר במכללת קונטיקט, ואז עד הפרישה במכבי ת"א, כולל זכייה בסופרוליג וב־11 אליפויות בארץ. הוא היה שחקן ייחודי שלא גדל כמוהו מאז. כמה שחקנים אתם מכירים שלא חיפשו אף פעם דבר לעצמם, גם לא תהילה? לעיתים היה נראה שהוא בורח ממנה, ממש כמו מאור הזרקורים, שהיה זר לו, למרות שמבחינת יכולת עמד במרכזם.
הגיבורה האמיתית והגדולה מכולם | ניצן פלד
בילדות, אל מול העולם שנראה לי כל כך גדול, לא חשבתי שיהיה לי קל לבחור מושא להערצה, עד שהתגלתה בפני שחר פאר. ראיתי בה מהר מאוד גיבורה, ולא רק בגלל שהיתה ספורטאית הישגית, כזו שהגיעה עד למקום ה־11 בדירוג העולמי, גבוה יותר מכל הטניסאים והטניסאיות הישראלים לאורך השנים.
פאר הפכה למספר 1 שלי כי הביאה כבוד גדול לספורט הישראלי בכלל והנשי בפרט, בדרכה הפטריוטית והאמיצה. היא זכתה בלא מעט טורנירים והתברגה לשלבים המתקדמים והמכריעים בטורנירי הגרנד סלאם השונים, למרות שנאלצה להתמודד עם יחס עוין.
היא הפגינה אופי חזק ברגעים קשים שנתקלה בהפגנות אנטי־ישראליות וגילויי אנטישמיות מלחיצים ומכוערים. היא לא הורידה את הראש לרגע, גם לא בשנת 2009 כשנאסר עליה להיכנס לטורניר בדובאי רק בשל היותה ישראלית.
פאר מעולם לא התנצלה על מי שהיא, לא הסתירה את זהותה ולא אפשרה לאיש לדחוק אותה הצידה ולוותר על מקומה. אל מול כל מתקפה היא עמדה זקופה, ולא משנה מה הוטח בפניה או נזרק לעברה, היא תמיד הייתה מוכנה והחזירה בחבטה משלה, מתקדמת במעלה הדירוג של הטניס העולמי.
אני רואה בה אישה עוצמתית, פורצת דרך ומסגרות, שלא נתנה לאף תקרת זכוכית לעצור אותה. לאורך כל הקריירה היא הראתה שאפשר לחלום בגדול גם כשמגיעים ממדינה קטנה כמו ישראל.
פאר היא הגיבורה שלי, כי היא לימדה אותי שספורט הוא לא רק עניין של כישרון ותוצאות, אלא גם חוסן נפשי, התמדה וגאווה בזהות שלך. ישראל יכולה להתגאות בלא מעט ספורטאים גדולים, אבל עבורי שחר פאר הייתה ונשארה הגיבורה האמיתית והגדולה מכולם.
