כאשר מדברים על שופטת כדורגל ישראלית, השם הראשון שככל הנראה יעלה בראשם של רוב אוהדי הכדורגל הישראלים יהיה שמה של ספיר ברמן, שעשתה היסטוריה כשופטת הטרנסג'נדרית הראשונה, אך יש באיגוד השופטים גם שופטות נוספות שפחות זוכות לספוטלייט ואחת מהן היא הזאר גדבן, בת העדה הדרוזית אשר שופטת כדורגל כבר קרוב לעשור...
גדבן בת ה-33 אומנם עדיין לא זכתה להכרה לה קיוותה כשופטת כדורגל ואף מודה כי ברור לה שהחלום להגיע לשפוט בליגת העל בכדורגל ככל הנראה לא יתגשם כאשר היא שופטת כרגע בליגות נמוכות, נוער וליגת העל לנשים, אך בכל זאת מהווה השראה כמי שפתחה דלת ללא מעט שופטות כדורגל ללכת בדרכה ולהיכנס לעולם הזה, שלרוב נחשב כגברי בנוף הישראלי...
בפוסט חשוף ומרגש על החיבור שלה לכדורגל ועל מה שסיפק לחייה, כתבה גדבן כך: "אני כבר לא השופטת הצעירה שנלחמת על המקום שלה וכל הזמן מצהירה שתגיע לליגת העל (למרות שהיא יודעת שלא). נראה לי עבר איזה עשור מאז התחלתי לשפוט כדורגל… הייתי לבד בענף הזה, למדתי להתאים את עצמי ממשחק למשחק (הצליח לי? חח עזבו זו לא הפואנטה)".
"לאחרונה שואלים אותי איך אני ממשיכה להיות ספורטאית בתקופה מאתגרת, איך אני מצליחה לשלב? האמת? אני לא מצליחה להמשיך, ואני לא מצליחה לשלב. אבל יש ביכולת לא לוותר בקלות משהו שמעיר אותך לחיים. זה אתה מול עצמך. זה האתגר - לקום, לעשות, ליצור, להתעקש. ההמשכיות ויהי מה (תמצית חיינו)".
"להמשיך לחיות עם שגרה שהשתנתה, להמשיך לחיות עם מצב רוח שהתפרק, לתפקד כשדעת הקהל עם ספוטלייט עליך, להילחם על רגעים קטנים בהם אפשר לנשום, על הגוף שמבקש יציבות ומנוחה, על הנפש שמתעקשת להישאר חזקה גם כשחדשות קשות מציפות אותנו מכל כיוון. לדבר עם המוח שלך יומיים מראש להכין אותו שאתה רוצה לרוץ כשאין לו כח, זה לא פשוט לחשוב כל חצי שעה אם אני מסוגלת לשפוט משחק על הצד הטוב ביותר או לבטל למרות שהכי בא לי לשפוט".
"להזכיר לעצמי כל היום שיש לי משחק, לעבוד - לשפוט - לחזור לעבוד, הקפצות, נסיעות, אימונים קשים, מאבק על מה לוותר ומה חשוב, רגשות אשם, בכללי המון רגשות, וויתורים, וכח מנטלי עצום. שלא נדבר על אין ספור המלצות, עצות, דרישות, דעות".
"להיות ספורטאית בתקופות מסוימות זה לא רק לאמן את הגוף, זה לאמן את הלב, לאמן את הנפש, זה למצוא כוחות לקום ולא לוותר על מה שעושה טוב לכל מערכות הגוף, זה להרגיש מסוגלות גם כשלא הכל פשוט כמו פעם ועדיין להתייצב, לשאוף להיות הטובה ביותר, להתמקד בהווה אפילו אם יותר אין חלומות בלהות והלב שלך מחוץ, ולתת את הכל זה לא קל כשרק אתה רואה את המאמץ המתמשך אבל זה עדיין מספק".
"אבל דווקא העונה כל פעם שאני שופטת כדורגל, כשרגליי דורכות על הדשא אני נזכרת בתחילת דרכי ואיך הכל התחיל, ומחייכת -
אי שם בליגות הטרומים בשכונות ראשון לציון שאנשים החליטו די הגיע הזמן שתתקדמי;
אי שם במשחקי תחתית ליגה ג׳ כשהקבוצות לימדו אותי מה זה אופסייד ומחאו לי כפיים על כל חוץ נכון; אי שם במגרשי המרכז כשהקהל מבקש לשמור על שקט שאתרכז, ושלא לפנות אליי כשיש מבקר שאוכל לעלות ליגה, ולעצור משחקים בשביל להביא לי לשתות מים".
"החיבור המיידי לדרום כשהתחלתי לשפוט ליגה ב׳; כשנסעתי מרחקים לצפות במשחקים בשביל ללמוד;
הימים ההם שהייתי הולכת ברגל למגרש, ההורים או המאמנים עוצרים לי טרמפים, שהייתי סטודנטית ענייה ועדיין לא שפטתי בשביל כסף".
"זה חוויות נצורות בלבי שמזכירות לי שכדורגל זה לא רק ספורט זה אור בעולם שלפעמים קצת חשוך, והדרך שעשיתי ממלאת אותי תקווה במיוחד עכשיו שיכול להיות הדרך התקצרה וכבר אין למה לשאוף. זה זכרונות שתמיד יזכירו לי שהחיים הם תן וקח, מעין שרשרת כזאת של חילוף הקרבה וחסד בלי שאנחנו שמים לב (נראה לי אתם מבינים). ותמיד מוטב לזכור את הטוב והחיובי והתועלת שהפקנו שהם לא תמיד נמדדים בקידום או דברים חומריים".
"ושלא תחשבו אחרת, הפוסט ממקום אופטימי לגמרי, לחשוב בכלל שהחיבור שלי לכדורגל התחיל כדרך מוצעת לשיקום (מכל מה שזכינו לעבור בארץ)… פשוט מטורף איזה שינוי אדם יכול לעשות בחיים. רק מוכיח שכדורגל זה קהילה ומסגרת חינוכית נפלאה (גם כאוהדים). סגירת מעגל. תמיד תמצאו דרך להיות נוכחים ואם אין דרך תסללו לכם אחת, בשום מקום אל תוותרו על המקום שלכם".
