רוני קובן נקלע לדרמה בארצות הברית: "יש לי אקדח"

אחרי שידור פרק "פגישה" בכאן 11עםערן זהבישסיפק המון כותרות מפתיעות ומעניינות, נראה שהעיתונאי המוערךרוני קובןהחליט להישאר ספורטיפי ועלה על מטוס לארצות הברית, שם גם פגש בפורטלנד, אורגון, את כוכב ה-NBA, הישראלי הבכיר בליגה הטובה בעולם,דני אבדיה, שמציג העונה עד כה יכולת אדירה בשורותפורטלנד טרייל בלייזרס...

עם זאת, לא הכל הלך חלק, כאשר בפוסט שהעלה לצד תמונתו המשותפת עם אבדיה, חשף קובן את הדרמה אליה נקלע ברחובות פורטלנד: "בבוקר שאחרי הפגישה עם דני אבדיה, אזור 9 בבוקר במרכז פורטלנד, נשמעת ברחוב צעקה. ״תיזהר יש לי אקדח״. לא ידעתי מה לעשות: לסובב ת׳ראש אל האדם הצועק או לברוח. סובבתי ת׳ראש מסמן לעצמי שבסוף הסקרנות הכפייתית שלי עוד תהרוג אותי".

"זה היה הומלס מסומם שצעק על פקיד אפור בחליפה שפשוט הלך לעבודתו. הוא חש שהפקיד עוקב אחריו. יש הרבה הומלסים מסוממים פה בפורטלנד - מזדחלים ליד הכניסה לתחנת הרכבת, נלחמים על מקום לישון מתחת לגגונים של החנויות, גם בכניסה למלון שלנו, ברווח שבין החניון ללובי, יושב הומלס רועד כולו, מושיט יד קדימה כבר לא ממש מסוגל להגיד את המילה ׳בבקשה׳. כאן בבירת הווק כולם סבלנים מאד לחלשים ולרעבים. נותנים להם ספייס, למות ולגסוס מול עינינו בזמנם הפנוי, בשקט".

"24 שעות אחורה הכל היה חגיגי הרבה יותר. טסנו לכאן, רונגו ואני, כדי לצפות במשחק של דני אבדיה והפורטלנד בלייזרס מול אוקלהומה סיטי, הקבוצה החזקה של הליגה. אל תתפסו אותי בקטנות מכאן ואילך, אתם יודעים שספורט זה לא ממש המגרש שלי. בשנה האחרונה אבדיה הפך למטאור, ההפתעה הגדולה של קבוצתו, כל הגברים בסן דייגו סיפרו לי בארוחות חג ההודייה שבסוף הוא עוד ישתתף באולסטאר. אחר כך הם ביקשו ממני להביא ממנו חתימה וסרטון ואם אפשר גם חולצה או כובע חתום. בשביל הילד שלהם, הוא מעריץ את אבדיה בטירוף. ואם אפשר גם בשבילם".

"ישבנו בשורה הראשונה ואני חייב לומר שלהפתעתי עברתי חוויה חוץ גופית. להתבונן בגמישות, ברכות התנועה, במהירות של השחקנים על המגרש זה כמעט כמו להתבונן בבני אלים. ולראות את אבדיה החמוד הזה על חיוכו המבויש והזינוק החצי גמלוני שלו. כמה הם אוהבים אותו כאן באמריקה. עשרות אלפים צועקים את השם ׳אבדיה׳ שוב ושוב, בינהם גם ישראלים שגרים כאן בארה״ב ומלווים אותו ממשחק למשחק. בשבילם הוא סמל של נדיבות, מקצוענות, כישרון על, מסירות, קולגיאליות. והוא ישראלי. מי היה מאמין".

"דני אבדיה הוא היום הישראלי המצליח, המוכר והאהוב בעולם. המוני האבות והבנים, הנשים האוהדות עם הכובעים הממותגים, כולם וכולן סומכים עליו שיביא להם את הניצחון. כמה אני שומע פה מסביבי את המילה הזאת ניצחון. מה אמריקאי יותר מניצחון. בשתי הכיתות שלי הסטודנטים עומדים להציג בקרוב את פרוייקט הגמר שלהם. כשהם מנסים לתאר לי את הסיפור הם מדברים על באטמן וספיידרמן ות׳ור. מזל שאני משוגע על סרטי סופר הירוס אחרת לא הייתי מבין על מה הם מדברים".

"כמעט בכל פרזנטציה שהם עושים לכיתה יש את הרגע הזה שבו אני עוצר ומזכיר להם שהגיבורים הכי גדולים שלהם הם גם אנשים מתוסבכים ואפלים מאד ולפעמים גם מאד חלשים. לבאטמן יש פיצול אישיות. הג׳וקר רצח את אמא ואבא שלו מול העיניים. ספיידרמן מתחיל את המסע בתור חנון מהגהנום. החליפה החתיכית לא תמיד מושיעה אותו מהטייטל המעליב הזה. ״תזכרו שסרטי הסופר הירוס מצליחים כל כך כי הם מתמקדים בגיבורים שחייבים להודות בחולשות שלהם, להתמודד עם הפחדים שלהם, עם האובססיות, תמיד הם גומרים הכי בודדים בעולם. הניצחון בסרטים האלה הוא לא באמת הדבר הכי חשוב. כמו בחיים עצמם"".

""אתה בטוח שזה לא הכי חשוב", אומרת לי איימי, התלמידה היהודייה היחידה שלי שעובדת על סרט שמתחיל בשבעה באוקטובר, ״ומה עם הניצחון המוחלט?״. אף אחד בכיתה לא יודע במה מדובר אבל אני כמו חטפתי בעיטה רצינית לתוך חומת ההדחקה".

"היא אומרת ״הניצחון המוחלט״ ואני חושב על פניה העצובות של אמי, על השתיקות של דוד שלי, על בני דורם שלחמו כמעט בכל המלחמות פה, מותשים לשמוע את הקישקוש הזה שוב ושוב ושוב, תחת שלטון שמתנהג אליהם בחוסר כבוד בסיסי.
ככל שאני מתבגר יש לי יותר שאלות מתשובות. אני פחות מבין ופחות יודע. מה בכלל מוחלט בחיים האלה?".

"אפילו באיצטדיון של הבלייזרס המספרים על מסכי הענק שהולכים ומתקדמים נגד הקבוצה של אבדיה, לא מספרים את כל הסיפור. הם לא מספרים את הדרך שבה הבחור הצעיר הזה מברך לשלום כל סדרן וכל מנקה בדרך לחדר ההלבשה בתום המשחק. את תשומת הלב שהוא נותן לי ולרנגו גם כשהוא מותש, רוב הזמן הוא היה הערב על המגרש, עוד ערב של נתונים אישיים מזהירים בשבילו, בזמן שהקבוצה שלו הפסידה. כשאנחנו מבקשים סלפי וגם כמה חתימות קטנות (קנינו בחנות פה איזה 38 כובעים), אבדיה אומר לנו ׳חכו רגע׳, מביט מחוץ לחדר האורחים שם ישבנו עם אבא ואמא שלו (דמיינו את כל הסנייקס שבעולם בחינם כולל בירות וסודה), ואז אומר בחיוך ממזרי ׳בואו אחרי׳".

"הוא לוקח אותנו למגרש הריק. הלב שלי דופק כל כך. רנגו ואני נעמדים איתו באמצע, אם מישהו רק היה מגניב לי כדור הייתי מראה להם מה יהודי שמנמן אחד בן 46 יודע לעשות. אנחנו מצטלמים. ואז חתימות וסרטונים וחיבוק פרידה. ״איך זה להיות הישראלי הכי מצליח בעולם״, אני שואל אותו והוא נאנח ואומר, ״בסוף זה עבודה. הרבה עבודה קשה״".

"למחרת אנחנו ממהרים לשדה התעופה, לחזור מהר הבייתה. עוד שבועיים אני מסיים פה את הסימסטר ויש לי המון הרצאות להספיק".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות