תרבות הדיבור הישראלית עברה שינויים טבעיים לאורך השנים, כמובן גם במגרשי הספורט ובסביבתם. מתמימות נטולת פילטרים של הישראלי החוצפן - אמירות שעליהן אנו מביטים בדיעבד ואומרים "זה לא היה עובר היום" - עברנו לחשב כל אות שיוצא מהפה. החשש שנוצר הוליד את המונח "הוצא מהקשרו", כמו שמה של סדרת הספרים שיצאה לאור בתחילת המילניום על ידי מורדי אלון ואמיר דורון והיכתה גלים.
היתה זו ביקורת נוקבת שבספורט הישראלי - האתלטים והתקשורת כאחד - נאלצו להתמודד איתה. הציטוטים שלהם, לצד ההקשר, הראו להם את הטעויות שעשו וגרמו לכולם לחשוב פעמיים על דבריהם. "תקשורת הספורט בישראל משתנה כל הזמן", אומר אלון בראיון מיוחד ל"ישראל היום" לכבוד הוצאת מהדורת הזהב של "הוצא מהקשרו", שאל צוות מחבריו הצטרפה ד"ר שלומית גיא.
"פעם, בכל רגע של שתיקה היו מלעיטים אינספור נתונים, שזה מייגע. כיום יותר נמנעים מזה, יש יותר דאחקות והומור וקלילות. אני חושב שמאיר איינשטיין ז"ל הכניס את זה. יש בזה טוב ורע. יש לי חברים שלא מסוגלים לצפות בזה, אבל אני מת על זה. בסוף, זה בידור", מסביר אלון.
ד"ר גיא, אנתרופולוגית ספורט, מחזקת: "יש לי תחושה של סטנדרטיזציה של שדרים, כמו שיש לשחקנים. הם מאוד דומים, כאילו כולם עושים העתק־הדבק לאותם משפטים. זה מאוד מעובד. כשאני ובנותיי צופות במשחקים האולימפיים, לדוגמה, אנחנו לא נרצה לשמוע שדר אומר 'איזה חזה יש לה'. באנגליה, כל פעם שהשדרים אומרים משהו שהם בטוחים בו, הם מוסיפים 'For me'. זה שונה ומעניין ולא מגיע לארץ".
חיות תקשורת
על ההבדלים ברמת האיפוק של הספורטאים והשדרים אומרת גיא: "זה לא בגללם, זה בגלל שהחברה השתנתה", בעוד דורון מסביר זאת כך: "בעיניי, הדמויות כיום פחות מעניינות. אין עוד שלום אביטן, אין עוד אלון מזרחי. כיום אלו דמויות שטוחות, לכולם חשובה הפסאדה שלהם, איך הם ייראו ומה יגידו עליהם".
אלון מוסיף קו הגנה על אנשי העבר: "בשנות ה־80 לא היה אינטרנט. התכוננו לשידור בלי מקורות מידע גלויים, אלא מתקשרים לאנשים, לוקחים מידע מעיתונים. עמדת השידור היא נידחת ועם מסך בשחור־לבן. היום יש לך שלושה מסכים ואוזנייה. נכון שגם אנחנו חגגנו על זה, אבל יש בי המון צער על היחס ששדרי עבר, כמו ניסים קיוויתי, קיבלו".
האם גם כיום משתמשים בתקשורת כדי לבצע פרובוקציה למען תועלת אישית?
דורון: "יש מי שיש להם מודעות לתקשורת, והחבר'ה האלה הם חיות תקשורת. יש להם כתבי חצר, והם יודעים את מי להפיל, את מי להזין, ומי יקדם מה".
אלון: "פעם שדרית קווים סיפרה לי שאחרי משחק של מכבי חיפה כולם היו רצים לאלון מזרחי כי הם ידעו שתפקידם הוא להביא את המשפט המצחיק. לימים הוא סיפר לנו שהוא השתמש בתקשורת כדי לייצר כותרות ולהשיג את רצונו. היחיד שמפתיע אותי כל פעם הוא זיו אריה. הוא מבין את הפלטפורמה, משתמש בה, לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית עם אותן קלישאות מזעזעות. הוא מבין שזה בידור".
גיא: "הספר כן מאיר את הרגעים הפחות יפים של אנשים וגורם להם לשים לב, אבל בכל סטנדרטיזציה יש יוצאי דופן, כאלו שיעשו את הדברים המטומטמים כדי לקבל לייקים. הם אחוז מאוד קטן. אתה בוחר אם להיות ליצן חצר או אדם רציני. רוב האנשים יבחרו להיות אלה שלוקחים אותם ברצינות".
התקשורת עושה עבודה טובה בקידום הספורט?
אלון: "לא. כשישראל ניצחה את צרפת ביורובאסקט, מבחינתי זה היה משול לניצחון בפארק דה פראנס. היתה כותרת ענקית בראשי על המשחק, ומייד מתחתיה כתבה ששחקן סלובני חתם בבני ריינה. ניצחנו את צרפת - ואתם עדיין מקדמים לי את הכדורגל?! יש התבטלות מוחלטת בפני המוצר הזה שנקרא כדורגל, שהוא מוצר ישראלי נחות ביותר לעומת הכדורסל למשל, שיש בו הישגים טובים לפרקים. ביום שבו ענפים מצליחים מאוד יקבלו את החלק המרכזי של העמוד, יתחיל השינוי התרבותי של ספורט ותקשורת הספורט בישראל".
דורון: "אני חושב שהעיתונות הכתובה צריכה להביא את הסיפורים המעמיקים, סיפורי צבע. את התוצאות אפשר לקרוא באינטרנט. בתור חובב ספורט אני רוצה לקרוא את הסיפורים מאחורי הקבוצות או השחקנים, זה יותר מעניין".
"הלוואי שהיה יותר"
הספורט הישראלי, כפי שמוצג בספר, נע בין מקור לגיחוך למקור לגאווה. גם משפטים שהם נכס צאן ברזל, כמו "ככה לא בונים חומה", "לא היה כדבר הזה" ו"מאיר תירגע", קיבלו את המקום הראוי להם בהיכל התהילה והזכירו שלמרות האלימות והשיח הרדוד לעיתים, תרבות הספורט ניצבת במקום טוב, אבל כאמור כזה שגם דורש שיפור.
"המונח 'תרבות ספורט' הוא גדול ופלצני, אבל יש הרבה דברים טובים מאוד שנעשים", אומר דורון. "סדרת הדוקו 'האגרוף' זה מאסטרפיס של תרבות. יש פה בסיס יותר גדול לאהבה של ספורט. יש מקום לדברים עממיים לצד דברים אינטלקטואליים".
אלון: "מאור מליקסון הוציא עכשיו את הספר השלישי של 'דרדלה לחיבורים' וזו הצלחה. הוא כדורגלן מצליח ומאוד מצחיק שידע למנף את ההומור המדהים שלו, וגם את האפשרות לחבר תחבירית כמה משפטים. פעם כל כדורגלן היה כותב ביוגרפיה משעממת, נוסח 'הקוסם', 'להיות כוכב'. כיום כל ספורטאי יכול לקחת את זה לכיוונים שהוא באמת טוב בהם. מליקסון לקח את זה לכיוון קיצוני, אבל הכי מבריק שיש. הלוואי שיהיו עוד כמוהו".
גיא: "אני חושבת שיש פה תרבות ספורט יותר רחבה. במגבלות השוק הקיים בישראל, מצליחים לעשות פה מעט. הלוואי שהיה יותר. הלוואי שהיו יותר טלוויזיה ויותר ספרים".
