עולם העיתונאות עבר מהפך. בעבר, כשצפינו במהדורות חדשות או צרכנו אקטואליה פוליטית-מדינית, הכתבים, הפרשנים והמגישים היו לכאורה אובייקטיביים. כן, גם אז היו רמזים – בשנות השמונים והתשעים יכולת לנחש שרפי רשף, עם המשקפיים העגולים, שייך למחנה השמאל. מצד שני, ניסים משעל עם הכיפה נטה ימינה, כמו כיוונה של הכיפה על ראשו.
אבל אז, לפני שלושים שנה, התחושה הייתה אחרת. השקפת העולם הפרטית של העיתונאים כמעט לא השפיעה עלינו כצרכני חדשות – או שאולי פשוט היינו קצת יותר תמימים.היום? כמעט כל עיתונאי צבוע למחנה, תפור לאג’נדה. מספיק שהוא משדר בערוץ מסוים, ואנחנו כבר יודעים "לאן הוא שייך". ואיתו – גם כל מילה, פרשנות או כותרת – מגיעה עם מה שמכונה "כוכבית".
נשאיר את הדיון על האם זה טוב או רע בצד, ונעבור לעולם אחר – ספורט. כאן, הסיפור שונה לגמרי. בספורט, ברור שעיתונאי, שדר, פרשן או מגיש הם קודם כל אוהדים. אנשים שאוהבים ספורט – אין מצב שאין להם קבוצה אהודה.
איזה אוהד ספורט לא אוהד קבוצה? יש עיתונאים שמסתירים, יש כאלה שחשפו, ויש מי שפשוט לא מנסים להסתיר כלום. ועדיין, רובם המוחלט מצליחים להמשיך לכתוב, לשדר ולפרשן בצורה אובייקטיבית – לפחות בהתחשב בנסיבות.
כשאתה רואה שידור של משחק נבחרת, או ישראלים באולימפיאדה, אתה מרגיש את זה. מרגיש את הלב פועם מהמסך. השדרים לוקחים צד, מתאכזבים, דומעים, קופצים מאושר. אפילו במשחקים באירופה, כשיש קבוצה ישראלית על הדשא – אפשר להרגיש קצת יותר הזדהות מצד העיתונאים. רק טיפה יותר. ובכל זאת... עם איפוק.
אני, לא הצלחתי להתאפק. אז ניסיתי לבדוק – את מי אוהדים אנשי תקשורת הספורט שלנו? מה הקבוצות שבאמת נמצאות להם בלב? מי מצליח להסתיר, מי חייב להתחכם, והאם יש הלימה בין האיש – לקבוצה?
רגע לפני שמתחילים, שוב כוכבית. הנתונים הם לא רשמיים, ממקורות זרים, אם בטעות חשפתי מישהו או מישהי שהעדיפו להישאר בארון התארים, אני מתנצל. אם טעיתי, אז אני מבקש מחילה. אתם בעצמכם אמרתם בשידור שכדורגל זה משחק של טעויות. שופטים טועים, כדורגלנים טועים, מאמנים טועים, אז גם אני.
הפועל תל אביב
עמית לוינטל (ONE), תומר חבז (ONE), אורן יוסיפוביץ’ (הפודיום), ניר צדוק (ידיעות אחרונות והפודיום), עדי רובינשטיין (ישראל היום), אלי אילדיס (ערוץ הספורט), אור אבולעפיה (ערוץ הספורט), אסף אבולעפיה (ערוץ הספורט), דויד ליפשיץ (ערוץ הספורט) והדר יעקבי (ערוץ הספורט)
הנה, אמרנו את זה. לא מפתיע. שנים אנחנו חושדים שהתקשורת "אדומה".
ובצדק. מעניין לראות שמרבית האדומים בתקשורת מאופיינים כאנשי רוח, מלל, צבע וציניות – בדיוק כמו שצריך כשאתה אוהד הפועל. מרירות, הומור, שנינות – כל החבילה. ואולי זה גם מה שהופך אותם לכה נוכחים – קשה לפספס את הקול שלהם.
מכבי חיפה
רמי וייץ (צ'רלטון), דור הופמן (צ'רלטון והפודיום), דורון בן דור (ONE), יעקב מאיר (ישראל היום), יוני הללי (103FM), שרון פרי (ערוץ הספורט), אסי ממן (ONE) ולירן שכנר (צ'רלטון)
לירוקים יש נוכחות יציבה ורצינית בתקשורת. אפשר לראות אוהדים מכל הסוגים – עורכים, כתבים בכירים, מגישים, שדרים. יש גם מאפיין בולט נוסף – לא מעט מכתבי מכבי חיפה לאורך השנים היו גם אוהדים מוצהרים.
מכבי תל אביב
ניב רסקין (קשת וערוץ הספורט), עוזי דן (הארץ), רז אמיר (ONE), דוד רוזנטל (וואלה) ודני דבורין (וואלה)
המכביזם כאן בולט. עיתונאים ותיקים וחדשים, אבל תמיד כאלה שמוצבים בעמדות מפתח. אפשר להרגיש את אותו שילוב קלאסי של הישגיות, מקצועיות, ובואו נגיד את האמת – גם קצת תחושת עליונות.
הפועל באר שבע
נדב יעקבי (ערוץ הספורט), שרון ניסים (צ'רלטון), שלומי דניאלי (צ'רלטון), איציק כלפי (ONEׂ) ורן בוקר (ידיעות אחרונות)
הקבוצה אולי הרגישה במשך שנים שהיא מקופחת תקשורתית, אבל יש לה אוהדים בעמדות מכובדות. הם אולי פחות נוצצים, פחות "כוכבים" – אבל בדיוק כמו הקבוצה של רן קוזו’ך – הם מקצוענים. רציניים. עם המון תשוקה.
מכבי נתניה
משה פרימו (ערוץ הספורט), עמיחי שפיגלר (ערוץ הספורט), ענבל מנור (ICE וצ'רלטון), שגיא כהן (ערוץ הספורט), אורי אוזן (צ'רלטון) ונועה פופלינגר (ערוץ הספורט)
קבוצת האוהדים שלהם בתקשורת היא תמצית היהלומים – צבעונית, יצירתית, קצת פרועה, מאוד ייחודית. כמו שאמר אבא של עמיחי: "נתניה ועוד 16".
הפועל ירושלים
יהונתן כהן (ערוץ הספורט), גיא בן זיו (ONE), אורי לוי (ישראל היום), טל שורר ואסף כהן (צ'רלטון והפודיום)
כמו הקבוצה של זיו אריה – גם חבורת האוהדים הזו מפתיעה, משתלבת בפלייאוף העליון של התקשורת. יש בהם משהו ירושלמי – רציני, עמוק, קצת שונה, תמיד עם כוונה אמיתית.
בית"ר ירושלים
מיכאל וינסנדט (ערוץ הספורט), רן מלובני (ערוץ הספורט), אלי סהר (ערוץ הספורט) וחמי אוזן (ערוץ הספורט)
נכון, ייצוג מצומצם ביחס לגודל קהל האוהדים הארצי. מעניין לראות שהשלושה – כל אחד מהם עוסק גם בתחומים נוספים: סהר בעיקר בכדורסל, וינסנדט מתמקד באירופה, ומלובני – שדר מצוין, אבל עדיין נחשב ל”שחקן ליגה” ולא לכוכב. אולי בגלל זה – כשמדברים על אלימות של אוהדים – בית”ר תמיד מקבלת כותרת ראשית, בעוד מקרים דומים של קבוצות אחרות (היי הפועל תל אביב) נוטים להישכח.
ומה עם הקבוצות הוותיקות?
הפועל רמת גן – רון קופמן (ערוץ הספורט) ואריה מליניאק
הפועל חיפה – עופר שלח (ערוץ הספורט) ועמיר פלג (ישראל היום)
כל הארבעה הם אנשי תקשורת מהשורה הראשונה, דעתניים, חדים, אינטלקטואלים. כמו הקבוצות שלהם – עם שורשים עמוקים, עבר עשיר, הווה מעניין, ויכולת לתפוס תשומת לב מבלי לצעוק.
קבוצות התחתית – או פשוט כאלה עם אוהד בודד
הפועל פתח תקווה – יורם ארבל (צ'רלטון)
מה כבר צריך לומר? אגדה. כמו הקבוצה שלו – עבר מפואר, קצת ירידות, אבל תמיד נוכחות, תמיד קלאסה.
הפועל חדרה – רז זהבי (ערוץ הספורט)
כמו הקבוצה שלו – כמה עונות יפות, רגעים של השראה, הרבה התלהבות, אבל בסוף – חוזרים לקרקע. וזה דווקא עובד.
הפועל מרמורק – שרון דוידוביץ' (צ'רלטון)
אין מישהו שזה מתאים לו יותר. שרון הוא שדר אחר. כותב אחר. מצחיק, חד, מבריק, לא מובן מאליו. וכמובן – לא שייך ל"מיינסטרים". כמו מרמורק.
