כפולת הדעות בעמודי הספורט של ישראל היום שפורסמה אמש, מבנה מציאות מעוותת. מבלי שעדיין נקראה מילה מהטקסט, הכותרות של שני המאמרים שהציגו שתי עמדות שונות בנוגע למה שקרה בדקה ה-89 בדרבי התל אביבי כבר סיפרו סיפור. ובמרכז הסיפור: ערן זהבי בתפקיד הנאשם.
להזכירכם, בדקה ה-89 ניסו שני שחקני הפועל תל אביב, סלים טועמה והקפטן שי אבוטבול, לפגוע פיזית בזהבי שהתנהל במרכז השדה עם הכדור. על העובדה הזאת אין מחלוקת ואין עוררין. אבל כותרות שני הטורים שהיו אמורים לשפוך אור נוסף על ההתנהגות המכוערת של השניים עסקו בזהבי, ובו בלבד. מהצד האדום נכתב: ספורטאי קטן; ומהצד הצהוב נכתב: תניחו לזהבי. אתם מבינים, זהבי הוא הבעיה.
עכשיו למה הוא הבעיה: כי הוא נתן גול (הסיבה לראות כדורגל), ועוד גול בוולה אדיר בדרבי (הסיבה בגללה כדורגלן קם בבוקר) ורץ לחגוג את הרגע הגדול עם אוהדי קבוצתו שמעודדים אותו (הסיבה שמתקיים האירוע הזה מלכתחילה). אז איך בסוף הוא ספורטאי קטן? ולמה צריך בכלל להניח לו מצד שני כאילו הוא עשה משהו לא בסדר? לידידי היקר אסף שלונסקי הפתרונים. "אף אחד לא הרשה לעצמו את רמת האכזריות והחוצפה שנקט זהבי בדקה ה-31", כותב שלונסקי בכתב האישום.
בטור שמעודד את האלימות שנקטו בה שני שחקני הפועל ומסביר מדוע זהבי הוא בעצם ספורטאי קטן שזכאי ליחס אלים, כותב שלונסקי על המקור כביכול לסכסוך עם השחקן. הוא מספר על הדרך שבה ניהלו חמישה אוהדי הפועל מו"מ עם שחקן פאלרמו האיטלקית - בקבוצת ווטסאפ - ומספר על העלבון שנלווה לכשלון המאמצים להביא את השחקן. עד כאן באמת סיפור רומנטי על קבוצת אוהדים קטנה שמנסה לנהל מועדון כדורגל.
אבל מכאן ועד הצידוק לאלימות, כמוה בטיעון מנומק שמצדד ברצח על רקע רומנטי. ואז כתוספת פואטית, העבריין האלים עוד מרביץ תורה בקורבן. הלוא זה עולם הפוך. פה זה המקום שצריך לסמן גבול. כדורגלן מקצוען נותן גול וחוגג – זו אכזריות וחוצפה. שני כדורגלנים שוכחים מהכדור ומנסים בברוטליות לגמור לעמיתם למקצוע את הקריירה – זו תרבות.
מאיפה התעוזה. רוח ספורטיבית ותרבות אלה בדיוק - אבל בדיוק - שני האלמנטים שחסרים לגיבוריו של שלונסקי, אבוטבול את טועמה. זאת גם הסיבה למה אין להם זכות קיום מחוץ למועדון האוהדים הזה. הנאמנות הפאנטית היא אכן רומנטית ולזכותם מיד ייאמר שהם אוהדים מספר אחת. אבל בתור ספורטאים אין להם הווה וכנראה שגם לא עתיד.
אבוטבול (בראיונות שאחרי המשחק) ושלונסקי (בטורו) הביאו דוגמאות מהעולם איך כוכבים גדולים חוגגים כשהם כובשים שער מול קבוצות העבר שלהם. האמת שאין לי כוח להיכנס לויכוח, ובמה השוני והדמיון בין המקרים, עם זאת, מה שכן גם אני בעד ללמוד ממועדונים גדולים בחו"ל. ובמועדונים גדולים בעולם לא מחכים לשופט שיחנך את שחקני המועדון, אלא עושים את זה לבד. מועדונים גדולים מבינים שחינוך לספורטיביות הוא אינטרס חיוני למועדון. מועדונים גדולים מגנים התנהגות נפשעת כזאת כמו של אבוטובול את טועמה, גם אם השופט לא הגיב לאקט הפסול, כי הם מבינים שחוסר ספורטיביות ואלימות כורתים את הענף שכולנו יושבים עליו.
מועדון מתוקן היה מצפה מסלים טועמה ושי אבוטבול שיתנצלו בפני האוהדים, בפני הילדים שנושאים אליהם מבט ובעיקר בפני חברם למקצוע. מועדון מתוקן היה מצפה מהם שיבינו כמה חמור הניסיון שלהם לפגוע בזהבי ללא כדור. אבל הפועל הוא לא מועדון מתוקן, הוא מועדון מקולקל. הוא מועדון בבעלות קבוצת אוהדים שמנהלת את המשאים ומתנים שלה דרך קבוצת ווטסאפ ומשתמשת בעלבון ככלי מיקוח. מה נאמר, אירופה.
אבל כאשר הבעלים של הקבוצה שלך, שלונסקי לצורך העניין, מעודד את השחקנים לנהוג באלימות אי אפשר לצפות להתנהגות אחרת. ובעולם הזה, העולם ההפוך, אבוטבול ושלונסקי רוצים ללמד את זהבי, אחד הכדורגלנים הרציניים והיסודיים שצמחו פה בשנים האחרונות, מהי תרבות וספורטיביות. שזה בערך כמו שאלפרד ברכה ופיני שרון ילמדו את גולדהאר ואנגלידיס איך לנהל מועדון.
