זהירות שביר: מכבי תל אביב צריכה רמונט

לפעמים הקבוצה שלך מהווה מסתור מהסערה, לפעמים היא הסערה עצמה. בזמן שבמדינה יום שיבוש מתרחש אחת לשבוע, אצלנו במכבי בשבועות האחרונים כל יום משובש בדרכו שלו. סדרת תוצאות מאכזבות, ובעיקר אובדן הדרך והשיטה שלחו אותנו למדבר פסיכולוגי בלי אופק.

עם פרסום ההרכב למשחק נגד הפועל חיפה, וההבנה ששוב מזגזגים למערך ה-4-4-2, שבנוי על כדורים ארוכים ליובאנוביץ' ופייק-לחץ אחריהם, משל אנחנו קרדיף סיטי שנאבקת על חייה בליגה השנייה באנגליה, חשבתי לעצמי - גם אם ננצח 0:9 נתקשה לשמוח. זו הרי לא מכבי.

זה לא סוד גדול שקראנקה לא השתלב בישראל. הוא לא מוצא מערך שיתאים לקבוצה, לא מצליח להרכיב 11 שחקנים שירוצו יחד, ודומני שגם לא זכה באמון השחקנים. אתמול הוא אפילו לא הצליח למצוא בגדים שתואמים את מזג האוויר החם ונשאר עם הסוודר מעל החולצה המכופתרת.

בדבר אחד הוא הצטיין. כתבתי פה אחרי הניצחון המשמים מול נס ציונה שהקבוצה של איביץ' כבר לא איתנו, אז עכשיו הוא לא הותיר ממנה זכר. קראנקה יכול להמשיך ולספר סיפורים במסיבות העיתונאים על רעב או אנרגיה, אבל כדורגל הוא קודם כל מקצוע – וקשה יותר לשקר עם שפת גוף מאשר עם מילים.

וכל זה הגיע, שוב, לדשא. קיבלנו 90 דקות בין רוני לוי לרוני לוי הספרדי. משחק כל-כך חלש שמעלה את השאלה – על מה מתאמנים בכלל כל השבוע? אם במחזור הקודם היה מי שחשב שללחץ מהקהל יש חלק בהפסד, ולא לחילופים ההזויים שגמרו לנו את המשחק, אז אתמול גם הוא קיבל שיעור.

בדקה ה-17 ניר ביטון בעט לדור פרץ בבטן במה שדי מסכם את העונה הזאת. ברדקיה. מחצית ראשונה זוועתית בעיניי (מכבד את מי שגונב דעת וטוען שהיא בסדר), נגמרת ביתרון מינימלי אחרי ששומו שמיים כבשנו שער בקרן לראשונה מאז ימי המנדט הבריטי.

בשבוע שעבר כשעוד הובלנו 0:1, זיו אריה עשה במחצית חילוף טקטי ועבר למעין 3-4-3, קראנקה הגיב עם חילופים רעים, והופ סבוריט עשה פנדל טיפשי וקיבלנו מהפך על הראש. אתמול, רוני לוי עשה חילוף משולש והכניס שלושה קשרי עושי משחק, קראנקה לא הגיב, ובום ניר ביטון מקבל אדום טיפשי ואנחנו מסיימים בתיקו.

עוד משחק או שניים כאלה, ומכון התקנים יחייב את הקבוצה להדביק מתחת לסמל הקבוצה מדבקה – "זהירות שביר".

כך או כך, אם רצף האירועים המטופשים, שקורים די בעקביות (אנחנו בקצב אדומים של סכנין של לחמן), מרגיש לכם מקרי, ואתם חושבים לעצמכם "מה אשם המאמן בטעות מקרית של שחקן הגנה, העונה הזאת נופלת על כלום" - זה שלכם. קבוצת כדורגל, ובכן, זה לא.

מוציא אותי מדעתי שאחרי 12 משחקים וקצת יותר מחודשיים שהבנאדם פה, הוא פשוט לא מכיר את הקבוצה שלו. כבר החלפנו פעם או פעמיים מאמן באמצע עונה (זה אף פעם לא נגמר בתואר אליפות), אבל לא זכור לי סבל כזה. הרי אין אוהד אחד (וכמובן) בעל תפקיד במכבי שצריך ללחוש לאוזנו של המאמן, שלא יודע את הדברים הבאים:

- סבוריט לא אמור לשחק בלם בקו של שניים בלבד. זה מאבד מהקסם שלו.

- ניר ביטון איטי מדי ומשלים את הצמד עם סאבו פחות טוב מלוקאסן ופיבן.

- פארפה וגבי נעלמים בצד. מי שסיפר לנו שאוהב לשחק עם שחקן בעמדת 10 אמור לדעת את היתרון שלהם

- זהבי ויובאנוביץ נחנקים באמצע ומתוסכלים כי אין מי שייצר להם, לא ב-4-4-2 ולא ב-3-5-2 כי למכבי אין באמת מגנים תוקפים.

אם אין לו את הבסיס הזה - אז מה הפלא שאנחנו מסיימים משחקים עם המצאות כמו יונתן כהן, דן ביטון ותורג'מן ביחד, שחקנים שאני לא בטוח שאי פעם שיחקו יחד יותר מ-45 דקות.

זה נכון, הטור הזה הוא מעין כתב אישום נגד המאמן, אבל הוא בעיקר סימפטום של בעיה גדולה יותר. בניית סגל לא מאוזן עונה אחר עונה, בחירת בעלי מקצוע לא טובים או לכל הפחות לא מתאימים היא כבר עניין שבשגרה בעת האחרונה, ומי שמנהל את העסק צריך להבין - הגיע הזמן לרמונט.

בניגוד לשנתיים האחרונות שם נכנסנו לתקופת הפלייאוף עם רעב לתואר הפעם הסיפור שונה לגמרי. אולי זה הדבר שהכי צובט.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

לאן מפה? בשיר "איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר הוא שר "אלו הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון". זו אולי ההרגשה כרגע, אולי נוטה יותר לכיוון האסון. נקווה לימים שמחים יותר.