בשנת 1952, צעדה לראשונה משלחת ישראלית בטקס פתיחת האולימפיאדה. להלסינקי הגיעו 25 ספורטאים בכחול לבן כשלקחו חלק בחמישה ענפי ספורט שונים: שחייה, אתלטיקה, קליעה, כדורסל וקפיצה למים. בין שבעת האתלטים, היה גם קופץ הגובה אריה קלינשטוב-נוה, שהשיג במוקדמות 1.70 מטר, כשדורג במקום ה-35 אך לא עלה לשלב הבא.
היום (חמישי), אריה קלינשטוב-נוה, האתלט היחידי שנותר כיום בחיים מאותם משחקים, חוגג את יום הולדתו ה-90. בראיון ל'ישראל היום', הוא נזכר באותם ימים שעלה על המטוס לפינלנד, ענף אתלטיקה שהיה בחיתוליו, ומה הטיפ שלו לאתלט מתחיל.
"עליתי על הרכבת של האולימפיאדה ממש ברגע האחרון", נזכר קלינשטוב-נוה. "אז שמרו על שוויון בין מכבי להפועל ובתחרויות. ההישג שלי בניקוד היה גבוה, כשהייתי במכללה בחינוך גופני ושנה בפעילות, ידעו שאני בכושר והחליטו בסוף להוציא אותי".
"כשהגענו הכינו בדרך בגדים, אבל לי לא הביאו. בדנמרק קיבלנו את החולצות ובשבדיה את החליפות, כשלקחו חליפה אחרת והתאימו למידות שלי".
"כשרואה עכשיו את התמונות אתה מתחיל להיזכר את החוויות, אבל לי דווקא היתה אכזבה מהתוצאה, כי לפני זה באימון קפצתי 1.90 מטר, ובמוקדמות לא הלך לי - יכול להיות בגלל הסאונה. במקום להרפות את השרירים, הסאונה הקפיאה אותנו במקום ולא בדיוק הצלחתי להתאושש. אחרי המשחקים - חזרתי ועשיתי שיא ישראלי חדש בתחרות בדרום פינלנד".
במידה ולא היית מגיע ברגע האחרון אולי היית קובע תוצאה יותר טובה?
"אולי אם היו מקפידים בצורת האימון, ולא היו מכניסים אותנו לסאונה, ששם ממש לא הצלחתי להתרומם, הראיה היא שאחרי זה עשיתי תוצאה של 1.85 מטר. כשאני חושב על זה, בגיל 16 היינו שלושה ספורטאים לבד בדרך לדנמרק לאליפות סקנדינביה לנוער. שם כבר עשיתי תוצאה של מקום ראשון, כשאולי אותה הכנה היה עוזר לי גם במשחקים האולימפיים".
איך קיבלו את המשלחת הראשונה של ישראל?
"לא הרגשנו, אולי הרגישו הנציגים. כספורטאים הרגשנו חופשיים לעשות את כמה שצריך לעשות כדי להצליח, כשהיהדות המקומית דאגו לנו משרוך נעל עד כל מה שצריך, כולל האוכל ומה שצריך לתחרות. היה לי חוויה לפגוש יהודים שלא הכרתה".
מה זה היה בשבילך לייצג את ישראל?
"הרגשתי שקיבלתי זכות וכבוד לייצג את המדינה, במיוחד שבמצעד הסיום, הייתי בין השלושה שייצגו את ישראל. כשנפל בזכותי גם להשתתף בחמש המכביות וגם להדליק את הלפיד וזה מבחינתי אפילו היה יותר מרגש מהאולימפיאדה, כי זה היה יותר עממי, מול אנשים שמכירים אותך".
אומרים שבמשחקים הראשונים נסעו בעיקר כדי להיות שם ולהשתתף
"רציתי כמובן להגיע לגמר, אבל לא הצלחתי. ב-52 הייתי בן 19 שזה עוד ילד, במונחים של ספורט אישי".
לאורך השנים שמרת על קשר עם יתר חברי המשלחת?
"היינו נפגשים לאורך תקופה לא מבוטלת כל ארבע שנים, במפגש לפני יציאה לכל אולימפיאדה, כשהיו פה ושם גם כתבות, כשהעלנו זיכרונות ביחד ושהיום אני פותח קטעי עיתונות, היחס אז היה יותר אישי, עם הרבה יותר גאווה והיום זה פשוט חלק מ....".
אתה עוקב אחרי כל משחקים אולימפיים?
"כן בטח, אני עוקב, אבל הרבה פחות. ראיתי את כל ההישגים באולימפיאדה האחרונה, אבל רציתי לראות יותר את הענף שאני ייצגתי".
איך אתה רואה את האתלטיקה בתקופתך, לבהשוואה מה שנעשה כיום?
"החשיפה אז היתה יותר אישית ונתנו יותר כבוד לספורטאים. גם שהמשכתי בחינוך הגופני בתור מורה, ראו את זה. היום גם הכל יותר מודרני, הייתי צריך לנחות על חול ושהייתי חוזר הביתה, לא הייתי יכול לפתוח ברז, היום יש מתקנים יותר טובים".
אתה חושב שנותנים מספיק כבוד לספורטאי עבר במשלחת?
"לא חושב, עובדה שהיום שכחו להזמין אותי לאירועים, למה?".
יש לך איזה מסר להעביר לספורטאי מתחיל?
"היום צריך לעבוד יותר קשה, על מנת להגיע להישגים. לדעתי יש הרבה יותר עזרה ותרומה מהמדינה".
מה אפשר לאחל לך?
"אנחנו אומרים – 'העיקר שנפגשים ומזהים', העיקר הבריאות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו