הדלת אוטוטו נסגרת: כשהמונדיאל ייגמר, קטאר תחזור לעצמה - והבשורה לישראל לא מעודדת

עם כל הכבוד לכדורגל, את ההפתעה הגדולה ביותר אתמול בקטאר סיפק מזג האוויר:בשעות הבוקר התחיל פתאום לרדת גשם.

זה היה אמנם גשם קצר, שהתייבש מהר, ובכל זאת - גשם. הוא גרם לכך שהכל התחיל יחסית מאוחר. חוץ מאוהדי מרוקו, שהציפו את הרחובות, כל היתר לקחו את העניינים באיזי. ממילא ליל שבת הסתיים מאוחר מאוד: האוהדים יצאו מאצטדיון לוסייל רק אחרי אחת בלילה, כשנגמרה דרמת הפנדלים בין ארגנטינה להולנד. אוהדי האלביסלסטה נשארו עוד לחגוג שעות ארוכות ברחובות, עד שחזרו למלונות; החגיגה שלהם היתה כפולה: גם העלייה לחצי הגמר, וגם ההדחה של ברזיל על ידי קרואטיה ברבע הגמר הראשון.

הנוכחות הארגנטינית מורגשת מאוד בקטאר, אבל צריך לדייק אותה. יותר מאשר אהדה לארגנטינה זאת אהדה למסי. האהדה למרוקו, לעומתה, פשוטה ואותנטית בהרבה. היא גם חד־פעמית: ארגנטינה תשוב למעמדים כאלה גם בלי מסי, מרוקו כנראה לא. לכן היא גם נתנה מקום להתפרצות רגשות גדולה יותר מאשר רק של אוהדי מרוקו, וסחפה אליה את כל העולם הערבי והמוסלמי.

בדוחא אפשר היה לפגוש אתמול גם לא מעט ערבים ישראלים שהגיעו לצפות במרוקו. בעתיד יהיו מן הסתם מי שיעשו על זה מחקרים בסוציולוגיה, ויבדקו לעומק רגשות לאומיים ולאומניים שצפו ועלו במהלך המונדיאל (כולל החיבור של העניין הפלשתיני, שלא בטוח עד כמה הוא באמת חשוב לכל מי שהניף כאן את דגלי פלשתין). ועדיין, אפשר גם להסתכל על זה באופן יותר רומנטי: הזדהות עם האנדרדוג, שלרגע אחד מצא את עצמו במסיבה של השווים באמת ולא רצה שהיא תיגמר.

חגיגת כדורגל מרשימה

לבד מהנוכחות הארגנטינית־מרוקאית, קטאר הרימה אמנם חגיגת כדורגל מרשימה, אבל חגיגת האוהדים בה אנמית למדי בהשוואה לטורנירים גדולים אחרים. לא ברור אם אלה המחירים, הביטחון, החרם שהטילו לא מעט אוהדים אירופיים או היעדר האלכוהול. כך או כך, קשה לדמיין יום של רבע גמר שבו אנגליה פוגשת את צרפת, שבו הרחובות לא מלאים באוהדים שתויים וקולניים. בדוחא הם לא היו אתמול, וזה היה חסר; את מקומם תפסו לא מעט "תיירי כדורגל", רבים מהם ישראלים, שבאו לראות את החגיגה הגדולה בעולם.

רוב האוהדים האלה קיוו לקבל חצי גמר בין ארגנטינה לברזיל, וכמעט קיבלו את הולנד נגד קרואטיה. זה גרם לא מעט דקות של דפיקות לב למי ששילמו אלפי דולרים כדי להיות כאן, בטרם לאוטרו מרטינס הבקיע את הפנדל האחרון של ארגנטינה. ניר וחיים, למשל, הגיעו מלאס וגאס, והתפללו לחצי גמר בין מסי לניימאר. את רבעי הגמר של ברזיל וארגנטינה הם ראו בחניית הביניים בלונדון. כשהגיעו לקטאר, מיהרו לחומוסייה הפופולרית אבו שריחה, בשוק אל ואקיף, כדי להרגיש קצת טעם של בית.

לחומוסייה הזאת יש אוכל מצוין, אבל הקצב שלה הוא ים־תיכוני. הכל בה קורה לאט: אתה מקבל פתק לבן קטן עם מספר, ומתבקש לחזור בעוד שעה־שעתיים כשיהיה מקום, וגם אז נאלץ לחכות. וכשאתה כבר יושב, עובר נצח עד שהמלצר מגיע, ואז עד שהאוכל מגיע, ואז עד שהחשבון מגיע. מה שכן, זול בה באופן קיצוני. אכלנו ארבעה אנשים חומוס ופלאפל וסלטים וצ'יפס ושתייה, והכל ב־88 שקלים.

הבזק חד־פעמי של נורמליות

בכלל, קטאר זולה מאוד, בוודאי בהשוואה לישראל, וזה ניכר בכל: באוכל, במוניות, בקניות. בעיר יש לא מעט ישראלים. חלקם שומרים על פרופיל נמוך, חלקם מתנהגים כרגיל. מי שמחפש כאן אהבה - הגיע עם ציפיות לא מתאימות למקום הלא נכון. קטאר היא מדינה מוסלמית, דתית, שמשתייכת לאחים המוסלמים. המונדיאל חשוב לה כדי למצב את עצמה, אבל היא לא מוכנה לעשות בשביל זה שקר בנפשה. לכן היא מקבלת תיירים, אבל לא מסכימה לאלכוהול באצטדיונים; לכן היא הודיעה שלא תאכוף את החוקים הנוקשים שלה על הומוסקסואלים, אבל לא מתירה לזה ביטוי פומבי; ולכן היא מקבלת ישראלים, אבל לא יוצאת מגדרה לאהוב אותנו.

חשוב לזכור את זה כדי לשמור על פרופורציות. המונדיאל הוא הבזק חד־פעמי של נורמליות ביחסים בין קטאר לישראל. ב־19 בדצמבר, יום אחרי הגמר, הדלת הזאת תיסגר, והיחסים ישובו להתקיים רק בחשאי, באמצעות המוסד וצינורות ביטחוניים־מדיניים נוספים. זה נכון לא רק בהקשר הישראלי: גם יתר התיירים יעזבו, השווקים יתרוקנו, וקטאר תשוב להיות מדינה מסוגרת, שנמצאת בצמתים מרכזיים רק בזכות עושרה המופלג.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

בשמונת הימים שנותרו עד אז תמשיך הנסיכות המפרצית הזאת למקד אליה את תשומת הלב העולמית. היא תעשה הכל כדי להסיט הצידה כל דבר שעלול להפריע לה בחגיגה, ותנסה לשדר בכל דרך את המסר השיווקי שנשמע כאן בכל פינה ואמיתותו חשובה פחות ואינה ניתנת להוכחה – שמדובר במונדיאל המוצלח ביותר מאז ומעולם.