מרגיש כל כך שמח: אוהדי הפועל תל אביב לא הצליחו לנצח לבד

אם הטור הוא חלק מתוכנית האלים עבור הדרבי שראינו אמש (שני), אז בכל פעם שאגיע לאזור הפאנץ' תיזרק אבוקה על המסך או כדור או כוס שתייה, אבל בסופו נצא מחויכים. למי מכם שמתעצל לקרוא את הטור עד סופו ומחליט להפסיק עכשיו – דמיינו אותי צועק "ישששששש" מפה ועד סופו.

"תן להם העונה משהו שהם עדיין לא ראו, לא שוב 0:5, או 2:3 בתוספת הזמן של הדקה ה-90, בוא ננסה להיכנס להם ללב מכיוון אחר" אמר תסריטאי א'.

"חשבתי על משהו, נראה לי קצת קיצוני אבל תהיה איתי. מכבי עולה לשחק נגד 5,000 איש מחוזקים ב-11 שחקני כדורגל. נמצא צוות בימוי והפקה מספיק משוגע כדי להוציא את זה לפועל", אמר תסריטאי ב'.

רק ככה אפשר להסביר את מה שקרה אתמול ביפו. תסריט ישראלי לפרס אוסקר כבר יש לנו העונה.

הדרבי הראשון לעונת 22/23 נכנס בקלות למצעד פרקי 9 של "משחקי הכס", והיו בו עוצמות שלא זכורות לי. 30 דק' אחרי השריקה לפתיחת המשחק, הרחבות בשני צידי המגרש נראו כמו אזורי הקרבות בחרקוב ואודסה. עוד לא היינו בטוחים שבכלל נראה כדורגל באותו הערב. שכבר התחילו העניינים לזוז וניסו לשחק כדורגל, האוהדים בצד האדום סירבו לתת לזה לקרות, כאילו שצפו את הבא לבוא.

אז כן, זה לא היה האירוע הכי מסודר בלשון המעטה, לא היה בו את משחק הכדורגל הכי יפה, ולמעשה אני לא בטוח שאפשר לקרוא לו בכלל משחק. אולי בגלל זה הניצחון הזה הוא מהמתוקים אי פעם במשחקי הדרבי.

זה הרגיש כמו מפגש בין אקסים שמשום מה עדיין גרים באותה הדירה. האחת התקדמה בחיים, התחתנה, הביאה ילדים והשנייה (או השני, איך שתרצו) פשוט לא יכולה לסבול את הסיטואציה הזו יותר, ובכוחותיה האחרונים עשתה הכל, אבל הפעם באמת הכל, כדי להפסיק לראות אותה מחייכת.

האמת, שזה כבר כמה שנים טובות שהפועל מצליחה להיות גלגל שלישי בדרבי. פיזית היא עולה על המגרש אבל היא לא באמת קיימת, היא פשוט ממלאת את חובתה המוסרית להיות חלק מהדבר הזה שנקרא דרבי ומדקלמת את השורות שכתבה עבורה מכבי בתסריט להצגה זו. אתמול, הקהל שלה ניסה להיות שם במקומה, אבל גם זה לא הספיק.

הרצף ההיסטורי וההיסטרי הזה של מכבי בדרבי לפעמים מרגיש כמו העוגן להכל, אבל זה לא סוד שהוא גם מרגיש כמו קוף על הגב לפעמים. בא לך להיפטר ממנו. אבל לפני כל משחק מגיע התירוץ החדש שלא מאפשר לזה לקרות, אמש זה היה "אנחנו חייבים את הנקודות, צריכים לחזור למקום הראשון, חיפה נתנה לנו מתנה".

אחרי הגול השלישי אתמול, בכנות, מישהו בכלל זוכר ששיחקנו אתמול על 3 נקודות? אי אפשר להסביר את המשחק הזה ואת הרצף בדרבי, שעבורי, הוא הכל, חוץ ממובן מאליו.

זה לא סוד, מעולם לא אהבתי דרבים. האנרגיה והמתח שהמשחק הזה מוציא ממך הוא באמת בלתי נסבל בקנה מידה של כדורגל. ואת זה אני כותב לאחר ששמונה וחצי שנים ידי על העליונה. פריבילג.

מה לעשות, לא זכיתי להיות חלק מתור הזהב החדש שלא יודע מה זה להפסיד את המשחק הזה, ולצערי אני עוד זוכר פצצות לחיבורים של שטראובר מבלילי ומטלקייסקי, את דאגלס דה סילבה תופר אותנו בכל דרבי ובעיטות מסובבות של טועמה קורעות למכבי את הרשת ולי את הנשמה. לך תספר לחבר'ה הצעירים שהפסד בדרבי לא דומה לשום דבר אחר, לא להפסד בסמי עופר או בטרנר נגד היריבה התורנית על התואר, ובטח שלא לאיזה הפסד מרגיז בדוחא. זה מפרק אותך באמת.

אז אני שמח עכשיו. אני סופר-שמח. אני סופר-סופר שמח. שלא תבינו לרגע לא נכון, זה לא שלא ברורים לי פערי הרמות בין המועדונים, מצבם הכלכלי ובעיקר המנטלי – פשוט לא אכפת לי. אני שמח כי ניצחתי דרבי. זה As Simple As That. חוץ מזה, מתאים לי הסידור לפיו הפרשנים ימשיכו לטעון שהיריבות לא קיימת ואני אמשיך לחגוג.

אני בעיקר שמח שניצחון בדרבי הפך להיות משהו שאנחנו לא אמורים לבקש ממכבי לעשות, היא פשוט עושה את זה מרצונה.

רציתי לסיים את הטור עם כמה מילים על המשחקים הבאים שמצפים לנו (סכנין חוץ, נתניה בית, ב"ש בטרנר) ועל העובדה שאני שמח שאוסקר פתח (חייב 90 דק' כל משחק עד הרגע שיעזוב את הארץ), שערן ויובאנוביץ' כבשו וחיזקו את הביטחון ועוד ועוד. אבל יש משהו בעונה הזאת שמרגיש כאילו אנחנו משחקים אותה כבר שנתיים רצוף והרגע סיימנו מחזור 7, אז אני לוקח פאוזה ונהנה מהרגע.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

היום אני אוהב את כולם, נשיקות.