יש ליגות שבזמן הפגרה אנשיהן מסתבכים בעיקר בדברים שאיכשהו, כמעט תמיד, הצד הנפגע בהן הוא נשים. ואז, לעיתים - אני לא אומר שזה תמיד ככה - זה נגמר בקוורטרבק שמקבל חוזה עתק בקנה מידה היסטורי.
ויש ליגות, שגם אם בזמן הפגרה אנשיהן מסתבכים בדברים שהצד הנפגע בהן הוא נשים, איכשהו מסר אחד שיוצא מזה הוא שאנחנו, בסך הכל, בדרך הנכונה. שיש שיפור
כי בזמן שלמחוק לגמרי מקרים שכאלה זה לא באמת אפשרי, הרי שהתגובה להם יכולה לספר סיפור אחר ולדחוף נרטיב שיכול באמת לעזור לייצר שינוי חיובי בעולם.
אז בזמן שדשון ווטסון - שמספר התלונות (הרשמיות והלא רשמיות) על שהטריד מינית (בעיקר מעסות) טיפס לעשרות - מקבל חוזה חסר תקדים של 230 מיליון דולרים ל־5 שנים, כשכל הכסף מובטח לו (אירוע תקדימי ב־NFL) ב־NBA בפרט, ובכדורסל האמריקני בכלל, דברים נראים קצת אחרת.
מיילס ברידג'ס, שהיכה את אשתו נמרצות, היה אמור להיות אחד השחקנים הכי מבוקשים הקיץ, אחרי עונת שיא עם שרלוט הורנטס. במקום זאת הוא ממתין למשפט, ואף אחד בליגה לא מוכן לגעת בו.
כל זה קרה רק על סמך העדות שאשתו העלתה לרשתות החברתיות. לא היה צריך לחכות לחקירה כזו או אחרת או לצילומי מצלמת אבטחה. אמנם זוגתו העלתה תמונות ואת דו"ח בית החולים, אבל גם בלי זה קהיליית ה־NBA הגיבה ב"אנחנו מאמינים לך" נחרץ.
בהמשך, לפני כשבועיים, הליגה הודיעה על מסקנותיה לאחר חקירה שביצעה בעקבות תחקיר ESPN מהשנה שעברה, שחשף סדרת התנהגויות מיזוגיניות, גזעניות ומטרידות מצד רוברט סארבר במהלך 17 שנותיו כבעלים של הפיניקס סאנס.
ואמנם, מבחינת מרבית מובילי הדעה, קנס של 10 מיליון דולר והשעיה של שנה היו עונשים "לא מספקים" מצד הליגה - כי היא לא "מאלצת את סארבר למכור את המועדון" (דבר שהיא לא יכולה לעשות בלי הצבעה תקדימית של כל יתר הבעלים).
אבל מי שנשם שנייה, קרא בין השורות והבין לאן הרוח נושבת, ידע בדיוק מה הולך לקרות. מה שקומישינר ה־NBA עצמו, אדם סילבר, לבטח ידע גם הוא, וזה שהתגובה שיגגרו מסקנות החקירה תשלים את העונש.
ובאמת, מכוכב פיניקס כריס פול (שבמשך שנים היה נשיא ארגון השחקנים), דרך לברון ג'יימס (כמובן), ועד אפילו אחד הבעלים האחרים של הסאנס (לצד, כאמור, אינספור מובילי דעה בתקשורת וברשתות החברתיות) - גל הביקורת שהתעורר במהירות היה כה עוצמתי שבתוך כשבוע סארבר עצמו יצא עם ההודעה על כוונתו המיידית למכור את הקבוצה.
עדיין יש לאן להתקדם
וכאילו שזה לא הספיק, משומקום הגיע הסיפור של מאמן בוסטון סלטיקס, אימה יודוקה, ששלושה חודשים בלבד אחרי שסיים את עונת הבכורה שלו על הקווים בליגה עם הופעה בגמר ה־NBA מוצא עצמו מורחק לשנה (על ידי המועדון עצמו) על כך שניהל רומן עם עובדת זוטרה ממנו.
וכן, אפשר להיות ציני גם לגבי זה ולהגיד שהסלטיקס שמרו על כך בסוד בזמן שניהלו חקירה פנימית, ואולי יצאו עם זה לתקשורת כי כבר ידעו שזה עומד להיות מודלף. ואולי (בטוח) הם יודעים יותר ממה שהם מספרים ולכן העונש כל כך חמור.
אבל בשורה התחתונה יש פה ארגון ספורט מקצועני גברי, שהלכה למעשה שולח הביתה את המאמן המוצלח שלו בגלל משהו שעד לפני כמה שנים סביר להניח שהיה מסתכם בכך שדווקא האישה היא זו שעוזבת את המועדון, והמאמן מקבל מכה קטנה על היד.
אבל ציני אפשר להיות תמיד. אפילו כשבקי האמון הופכת להיות המאמנת הרוקית הראשונה שמובילה קבוצת WNBA לאליפות, יש כאלה שמצליחים למצוא את הזווית המבאסת - ולהזכיר שהיא מאמנת את לאס וגאס אייסז רק כי ב־NBA אף אחד לא נתן לה להיות מאמנת ראשית עדיין, למרות שהיא בהחלט כבר היתה ראויה לג'וב שכזה.
אנחנו ננסה, ברשותכם, להישאר היום לרגע עם הקו המחבר בין כל האירועים האלה, ולזכור שהתפתחות וקדמה הם לא תהליך ליניארי. אבל ניצחונות, גם מכוערים, שווים לא מעט. כי שינוי חברי הוא לא טורניר גביע - הפסד אחד לא גומר את הסיפור. העונה ארוכה, והיא מתכופפת לכיוון הצדק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו