ערן זהבי לא יהיה בשבת הקרובה על כר הדשא עם נבחרת הכדורגל במשחק הבית בליגת האומות מול אלבניה. חדר יחיד מנע זאת ממנו, לצד הוראות חדשות של ראשי הנבחרת. מספרים שקיסר סין היה חייב לבחור את הדרך שבה הוא מבקש למשול בעמו. יועץ אחד, קונפוציוס, אמר שיש לשלוט בעם דרך חוקים. יועץ אחר, לאו צה, האמין שיש להגיע להסכמות. דרך העולם בחרה בחוק כהלכה למעשה, אלא שהעולם משתנה, ולא כל חוק יכול לעמוד בתוואי הזמן.
החוקים החדשים של ההתנהלות בנבחרת הם מיושנים למדי. נראות הנבחרת כיחידה קרבית היתה טבעית לתקופה שעבר זמנה. היום צריך להגיע להבנה שפרטיות היא מצרך נדרש. נוחות גם.
כדי להפיק מהאדם שבשחקן את המיטב, אתה צריך להבין אותו - לא להכתיב לו. אתה צריך לדבר אל מחשבתו ואל ליבו כדי שיהיה לו נכון להיות במסגרת נעימה ונוחה, ואז ירגיש שייכות. השחקן יהפוך לחלק שווה בנבחרת כולה.
היררכיה היא לא דירוג מעמדות. לתפישתי היא סדר תפקודי. אין חשוב יותר או פחות.
חברי, עדי גורדון, דרש באוזניי פעם על כך ששחקן כדורסל שקולע שלשת ניצחון אינו חשוב יותר מהמנקה של המגרש, שהרי אם המנקה לא היה עושה עבודה טובה בניקוי הפרקט - אזי השחקן היה מחליק ומפספס. כך צריך שיהיה גם בנבחרת הכדורגל שלנו. אין חשוב יותר או חשוב פחות, אין קובעי מדיניות שמנהלים ממעל ושחקנים שתפקידם להיות פועלים ולבצע.
זה לא עובד ככה יותר. חדר יחיד במלון לא מחייב את הרכבתו של זהבי ב־11. חדר יחיד במלון לא הופך אותו למורם מעם, כי אפשר לתת גם לאחרים את האפשרות.
מה הטעם בכך ששחקן שרגיל להתעורר מוקדם בבוקר יהיה בחדר עם שחקן שרגיל לישון עד מאוחר? איך יסתדר שחקן שאוהב שקט עם שחקן שרגיל לשמוע מוזיקה בקולי קולות? לכל שחקן צרכים והרגלים, והצורך בפרטיות מאוד הגיוני. הרי בסופו של דבר אנו מבקשים שהשחקנים ייתנו מאה אחוז על המגרש, אז למה לא לספק להם את מיטב התנאים?
מניעת חדר יחיד משחקן לא הופכת אף מנהל לבעל ערך רב יותר. ובכלל, למה מנהל צריך להיות בעל ערך רב יותר משחקן? אנשים מבוגרים נפגשים במסגרת ספורטיבית למען מטרה מסוימת משותפת, ומתווכחים על חדר יחיד - לא מגוחך? בנבחרות ובקבוצות בעולם זה כבר מקובל. גם אצלנו זה היה מקובל. אבל עכשיו יש חוקים חדשים, מיושנים.
סלובודאן דראפיץ', זה היה ברור. גם קובי רפואה ידע, שהרי הוא לא מאתמול בכדורגל. עוד בסוף העונה שעברה, עם מינויו של עומר בוקסנבויים למנהל מקצועי בהפועל ת"א, נשאלה השאלה לגבי השילוב בין רפואה לבוקסה.
בשבוע שעבר פורסם שבאסיפה מקצועית של אנשי הצוות בהפועל, העלה רפואה את הסוגיה והקרין לכולם קטע טלוויזיוני שבו דיברו על המתיחות לכאורה בין המנהל המקצועי למאמן.
בתחילה זה נראה לי צעד אמיץ, שנועד לסגור את הדברים ולצאת לדרך חדשה וטובה. מנגד, ייתכן שהצגת הדברים באופן הזה יצרה תחושה של חוסר נוחות מצד כולם. מסתבר שלפעמים עדיף לתת לדברים לזרום ולהישכח ולא להגיד את כל האמת בפרצוף.
כל אירוע הפיטורים לא היה קורה אם הפועל ת"א היתה מנצחת את נס ציונה, אבל ההפסד הגיע ולאור הנסיבות כנראה שלא הייתה עוד דרך להמשיך ביחד. להערכתי גם רפואה הבין שאין לו את התמיכה של ההנהלה ולא היה טעם מבחינתו להמשיך.
פיטורין הוא דבר קשה למאמן. ביום אחד משתנה אורח חייך ואתה כבר לא צריך לקום לאימון בוקר, אין מחשבה מקצועית על השחקנים ועל המשחק הבא והטלפון מפסיק לצלצל באופן תדיר ומשתתק.
מה שנשאר זה כעס. אבל בקרוסלה של מינויי המאמנים קובי יעלה על הגלגל שוב ובקרוב, ויחזור לרדוף אחרי ניצחונות של הישרדות אישית.
להיות מאמן זו בחירה, בחירה לחיות על פי תוצאות ולהיות תלוי במנהלים. מי שבוחר בכך צריך לדעת זאת ולפעמים להגיע גם למצב של אכזבה ושברון לב. ממש כך.
שתהיה לכולנו שנה טובה, של בריאות ונחת רוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו