אחד הנרטיבים הבולטים בסיקור ספורט עולמי ובדגש על אולימפי ב־30 השנים האחרונות הוא שהעולם סגר את הפערים מארה״ב. אבל האמת היא שאם משווים את נתוני הזכייה של ארה״ב במדליות באתלטיקה ובשחייה מאז ברצלונה 1992, כמעט אי אפשר לשים לב לשום טרנד. בטח לא משהו שיצדיק את כל דיבורי ״צמצום הפערים״.
גם כשזה מגיע לכדורסל, הנרטיב השולט לא נאמן לאמת. אמנם אחרי הזכייה של נבחרת החלומות בברצלונה 1992 הגיעו נפילות במונדובאסקט של 2002 (מקום שישי) ושל 2006 (מקום שלישי), כמו גם מדליית ארד בלבד במשחקים האולימפיים באתונה 2004, וגם במונדובאסקט של 2019 ארה"ב התרסקה (מקום שביעי), אבל אפשר להסביר זאת בכך שרוב צמרת הסנטרים ב־NBA מורכבת מזרים, ובטופ של הכישרון העולמי יש הרבה לא־אמריקנים כמו יאניס אנטטוקומפו (יוון), ניקולה יוקיץ' (סרביה), לוקה דונצ'יץ' (סלובניה) וג'ואל אמביד (צרפת).
אם תרכיבו נבחרת ממדינות יוגוסלביה לשעבר, היא תיתן פייט מטורף לטופ של הטופ האמריקני. אם תרכיבו את נבחרת ״שאר העולם״, ארה״ב תצטרך תרחיש דמיוני כדי לנצח.
כאמור, אין ספק, צמצום פערים אכן קרה בכדורסל העולמי מאז 1992, אבל די במבט חטוף ביורובאסקט הנוכחי, כדי להבין שהתהליך הזה די נעצר, ושהפער עדיין מאוד גדול.
כן, ההילה של סופרסטארים עצומים כמו יאניס ויוקיץ' יכולה לסנוור ולהסתיר את התמונה הגדולה, אבל תסתכלו מה קורה מתחת לקרם דה לה קרם של הכישרון האירופי/העולמי. מה שהכישלונות של נבחרות סרביה, סלובניה ויוון חושפים הוא שמלבד שלישיית כוכבי העל של הנבחרות האלה, כולן שלחו לטורניר הזה סגלים מוכשרים הרבה פחות מאלה שראינו מאותן מדינות בדיוק בדור או שניים האחרונים.
ועוד משהו, קחו את כל השכבה הבכירה של נבחרות אירופה - יוון, איטליה, ספרד, צרפת, סרביה, קרואטיה, ליטא ורוסיה - לכולן היה דור זהב או שניים מאז 1992. מבחינת כולן, זה לא הדור הנוכחי. אגב, זה נכון גם אם יוצאים מאירופה, לברזיל ולארגנטינה.
מתחת לאבק הכוכבים
האם יכול להיות שהסגלים הסופר־מוכשרים של הנבחרות שגברו על האמריקנים או עשו להם חיים מאוד קשים, מ־2000 ועד אמצע העשור הקודם, היו תוצאה של צירוף מקרים קוסמי של כישרון שגדל על נבחרת החלומות המקורית, אבל שמאז לא שוחזר? אם כבר, מגמת צמצום הפערים חלחלה לשכבות הנמוכות יותר, אבל בצמרת אין אף נבחרת מובילה שנהנית כיום מסגל מוכשר ועמוק יותר מאלה שהיו לה בעשור-שניים הקודמים.
בסופו של דבר, ביורובאסקט הזה ראינו אנשים כמו לורנזו בראון (ספרד), קנדריק פרי (מונטנגרו), ת'אדיוס מקפאדן (גאורגיה), ג'ון רוברסון (בוסניה), איי.ג'יי סלוטר (פולין), טיילר דורסי (יוון), ג'יילין סמית' (קרואטיה) ושיין לארקין (טורקיה) - חבורת גארדים שאין לה מקום ב־NBA - באים כדי להוביל נבחרות שלמות, לפעמים רחוק מאוד, בטורניר שאמור להיות חלון הראווה של הכישרון האירופי.
ואם אסופה מקרית של אמריקנים מהשוליים של הענף עדיין מסוגלת לתת את הטון בתחרות הנבחרות האירופית, הרי את הסיפורים על צמצום הפערים אפשר לאפסן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו