באחד הרגעים היפים בסרטו של דני ענבר על אייל ברקוביץ', יושבת משפחת ברקוביץ' בסלון ומעודדת את נבחרת שוויץ במשחקה של נבחרת ישראל. הילדים וברקו בעצמו מודים שהם רוצים שהנבחרת תפסיד כי ברקו לא חלק מהנבחרת.
בראש השנה הקרוב, יגלו בבית משפחת זהבי בסביון שבעצם יש להם שורשים אלבניים ויעודדו בקולי קולות (והשכנים בסביון יודעים על מה אנחנו מדברים) את הנבחרת הנחמדה מהבלקן מול הרשעים של אלון חזן.
ערן זהבי הוא גדול שחקני ישראל בעשר השנים האחרונות, אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו אבל הוא התופעה הכי גדולה שהייתה לנו כאן בעידן הדולב חזיזות פינת קונטה. התשוקה שלו לנצח, לתשומת לב, הרעב הלא אופייני לכדורגלן הישראלי העצל, כל אלו הפכו אותו לדודו טופז של הכדורגל הישראלי, רק נקווה בלי הסוף הטראגי.
לאחר שמונאס דאבור, היחיד שהיווה סכנה לשיאים של זהבי בנבחרת הופרש על ידי חבריו לחולצה הכחולה לבנה, הבין זהבי שאין לו באמת מה לחפש יותר בנבחרת בין אם היא תצליח ובין אם לא. ומקסימום כמו תמיד, יתחננו אליו שיחזור.
זהבי שומר את עצמו לאליפות אחת אחרונה עם מכבי תל אביב, זאת שתהפוך אותו רשמית לסמל הצהוב הגדול של המילניום הנוכחי. להיפצע בפלייאוף נגד סקוטלנד או לשבור את שיא השערים מול החוג לכדורגל של נס ציונה או בני ריינה? עבור זהבי, התשובה ברורה: יאללה אלבניה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו