בסוף, הסיפור של רפאל נדאל הוא לא העניין הסטטיסטי שהופך אותו לגדול מכולם. זה לא במספרים, אף שבעידן המודרני מספיק היה לראות את אוהדי ריאל מדריד מגיעים לאימון שלו לפני גמר ליגת האלופות, עם חולצות שנשאו את שמו ואת הספרה "14" על גבם, כדי להבין כמה גם האירופאים נדבקו במחלה האמריקנית - שרק המספרים מספרים את הסיפור, אף שהם אף פעם לא מספרים את כל הסיפור.
נדאל נבנה במשך שנים כמי שמפריע לרוג'ר פדרר לממש את המיתוס שלו כגדול בכל הזמנים. עם הסגנון האיטי על חימר, עם הריטואל המתיש לפני כל הגשה, עם החזרות המדהימות מפציעות שפעם היו גומרות קריירה. היו כמובן שמועות שהציפו בתחילת המילניום את הספורט הספרדי לגבי שימוש בחומרים, ונדאל היה חלק מזה. סירבנו להאמין שיש מישהו שיכול - ואף יותר מזה - לפדרר, לא האמנו שאנו זוכים ליריבות כזאת בספורט. זה היה כל כך נשגב שחיפשנו מה לא בסדר, כמו מסרבים להאמין שדבר כזה באמת מתרחש.
לא היה ולא יהיה ככל הנראה שחקן חימר כמוהו בעתיד הנראה לעין. הטניס הגברי בסכנה להפוך לטניס הנשי מבחינת העניין, אבל זה כבר לא עניינו של הספרדי, שיסחוב עוד קצת לפני שייעלם אל עבר האופק. השאלה מי הגדול בכל הזמנים תישאר פתוחה כמובן, אבל נדמה שנדאל הוכיח אמש מה שאלון מזרחי אמר כבר מזמן: שאין לו מה להוכיח.
