פורצת דרך: המופע של שיא הרגש עם בני הרצליה

בני הרצליה פורצת דרך. ייתכן שהיא בדרך לאליפות ולדאבל, אולי היא בדרך לתהילה, אבל מה שחשוב באמת, היא בדרך לשנות את צורת החשיבה הארכאית והמנוונת של הכדורסל הישראלי. כי הרצליה מייצרת מודל לקבוצה שנבנית נכון בהתאם לתקציב, מנוהלת מצוין, מאומנת באופן מבריק, ובוחנת את איכותה רק מול עצמה, בלי להשוות למכבי תל אביב, וגם בלי לחשוש ממנה, כפי שעושה הכדורסל הישראלי במשך 60 שנה. וכשהיא מגיעה להתמודד מול מכבי, דווקא אחרי הפסד במשחק 1, היא מפרקת לגורמים את האלופה ומביסה אותה בשני המשחקים המכריעים.

ולא רק שהיא מנצחת, אלא גם שהכדורסל שהיא משחקת ממש מרגש אותנו, וגורם לנו להתרווח אחורה ולהתפעל. וזה בניגוד לכדורסל שמכבי תל אביב מפגינה לאורך השנים האחרונות, בארץ ובאירופה. לפעמים אנחנו שוכחים שלקבוצות הבכירות יש אחריות לא רק על האוהדים שלהם שרוצים רק ניצחונות, אלא גם כלפי הקהל הרחב, ומול כל השחקנים הצעירים שצופים בכדורסל הישראלי באירופה, ובליגה המקומית, ושואפים להיות שם. מבני הרצליה אפשר ללמוד כדורסל. והיא כרגע הקבוצה היחידה בארץ שאפשר ממש ללמוד ממנה.    

וכדי להבהיר ולהאיר ולהבהיק את ההבדל, הרצליה עושה את זה בדיוק ההיפך ממכבי תל אביב. היא הרכיבה סגל של 8 שחקנים בכירים לרוטציה, ולא 14. היא ביססה את הקבוצה על סנטר אמיתי ורכז אמיתי, שני התפקידים החשובים במשחק. וכשהרכז נפצע החליפה אותו ברכז אמיתי אחר. היא מינתה מאמן עם הרבה ניסיון באימון למרות שזו שנה שניה שלו בליגת העל, ונתנה בו אמון גם בימים קשים יותר ולא החליפה אותו.

עם מאמן קבוע והיררכיה ברורה, אפשר להגיע לרמת הכדורסל שהפגינה הרצליה בסדרה. נכון שהיא לא משחקת באירופה ולא צריכה סגל עמוק יותר, אבל למטרותיה העקרונות האלה נכונים והבניה מדויקת. והאקס פקטורים שלה היו שני הישראלים הבכירים שלה, יאיר קרביץ ושון דאוסון, שהראו מהי אחריות ומקצוענות והחזיקו על גבם ברגעי הלחץ את חמשת הזרים שלהם. יש לנו יותר מדי זרים בליגה, אבל טוב שהישראלים מכריעים את המשחקים. זה מה שעשה נועם דברת בסדרה המקבילה.   

ראוי לדבר רק על הרצליה, אבל זו בכל זאת מכבי. עם סגל נפוח ובינוני, ללא רכז אמיתי ועם סנטר חלש שלא עמד מול אונוואקו, מכבי לא היוותה תחרות במשחק המכריע. אבל האמת שמכבי נכנעה כבר באמצע העונה, כשפיטרה את ספרופולוס ולא הביאה מאמן בכיר אחר. היא בעצם שידרה שהעונה האירופית הסתיימה, ושאליפות הליגה הישראלית לא ממש מזיזה לה.

אבי אבן עשה קסמים מהסגל העמוק מדי והבינוני מדי, אבל אחרי הסדרה עם ריאל הקבוצה התפרקה רגשית ולא היה לה מה למכור. היא בקושי עברה את הפועל עם שניים וחצי זרים ברבע הגמר. מה שהכי פוגע במכבי הם ה"יתרונות" שהיא כל כך התאמצה להשיג: חוקי הזרים והקלת המס גורמים לה להחתים יותר מדי שחקנים בינוניים במקום להתרכז במספר מועט של כוכבים אמיתיים והצוות ישראלי וגם מאפשרים לקבוצות אחרות עם סקאוטינג טוב לבנות קבוצות טובות ממנה בחמישית מהתקציב.

השריון ליורוליג גורם לחוסר התייחסות רצינית לליגה ומוריד מהדריכות בפלייאוף. ויש לה מנהל מקצועי שכבר 9 שנים לא מצליח לבנות קבוצה באמת טובה, אבל נשאר בתפקידו משום מה. יש הרבה מה לתקן במועדון הצהוב. והוא כבר לא מודל להערצה ולמידה. יש אלטרנטיבה.   

ועם כל זה, עדיין קשה היה לחשוב לפני המשחק שהרצליה פשוט יותר טובה. אפולו מנתחי הווינר נתנו 6 פור למכבי. אבל גם במשחק ההכרעה, מכבי ניסתה להתאים את עצמה להרצליה ופתחה עם הרכב גבוה שלא טוב לה. וגם כשהיה 20 הפרש ברבע האחרון, השאלה באוויר היתה האם הרצליה יחזיקו מעמד, לא אם מכבי יצליחו לחזור. כל כך התרגלנו שמכבי בביתה בלתי מנוצחת. אבל הרצליה פורצת דרך גם בזה, והקהל הצהוב התחיל ללכת הביתה 7 דקות לסיום. המשחק הוכרע בתחילת הרבע השלישי, הזמן בו מכבי אמורה לחזור והרצליה אמורה היתה להתפרק. מסירת אליי אופ מטופשת של אוואנס מעל אונוואקו, הפכה למתפרצת ולשלשה הראשונה של באב. מיד באה עוד אחת, הסכר נפרץ סופית, וזהו, למכבי כבר לא היה מה למכור. מה שעוד עזר לה הוא השיפוט המוקפד והמדוייק, והמתח היה בין מספר העבירות של הרצליה לשעון המשחק. מי ייגמר קודם. אבל גם כאן מכבי לא ניצלה את העומק שלה, ולא לחצה מספיק. וכנראה שזה גם לא היה עוזר. 

הכדורסל של הרצליה כל כך יפה ומעניין, כי הוא משתמש ביתרון הגובה והאתלטיות ומשחק לעומק ולא לרוחב. השלשות באות רק אחרי שהכדור עבר בצבע, או הגיע למבט חופשי במתפרצת. וכך קיבלנו משחק בין גבוהים, משחק מסירות בלי כדרור, הנעה של שבע שמונה מסירות רצוף, תנועה ללא כדור וחיתוכים על גב ההגנה. דברים שמלמדים בבתי ספר לכדורסל ולצערנו כל כך מעט מיושם ברמות הגבוהות. ממש בית ספר.

זו הסיבה שחבל שלא המשכנו לסדרה של חמישה משחקים. שנוכל לראות עוד כדורסל כזה. והכי יפה, שלמרות שהדיחו את מכבי, ברור שהרצליה במצב המנטאלי הנכון, והם שמחים, אבל לא חוגגים. יש להם סדרת גמר. שוב העבודה האדירה של אורן אהרוני, שמבין את נפש השחקנים, אחרי שהיה בעצמו כוכב בליגת העל 15 שנה. 

לאורך כל הסדרה הזכירה לי הרצליה את אחת האלופות הגדולות של הכדורסל, מהעבר הרחוק. קבוצה ששיחקה כדורסל סופר אינטילגנטי, עם סנטר אימתני, דומיננטי וחכם, רכז חכם ומנוסה, ועם מאמן מבריק שמחבר את השחקנים שלו לצוות מחובר, וניצחה בסדרה אלופת עבר עם כוכבים אדירים. זו קבוצה שזכתה באליפות הזו בעונת 1976/7. וזו לא מכבי תל אביב שזכתה אז באליפות אירופה הראשונה שלה, אלא פורטלנד טרייל בלייזרס, עם ביל וולטון, ליונל הולינס וג'ק ראמזי, שניצחה בגמר את פילדלפיה של דוקטור ג'יי. אז אהרוני עדיין לא ראמזי, ואונוואקו עוד לא ביל וולטון. אבל הרצליה יכולה להתחיל לחלום על פורטלנד, כי שתיהן פורצות דרך.  

אפילוג: ב-2015 הפכה מכבי רמת גן לסניף של מכבי תל אביב. קבוצת הנוער של מכבי תל אביב מחוזקת במספר "פרוייקטים" שיחקה גם בליגה הלאומית, תחת השם של מכבי רמת גן. יום אחרי ניצחון יפה בכפר בלום הוזמן מאמן הקבוצה למשרדי מכבי תל אביב. הוא היה בטוח שידברו איתו על המשך הפרוייקט, אבל להפתעתו הוא מקבל זובור על שאינו משתף מספיק את הפרוספקט ה"מיוחד".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

המאמן מסביר שהוא עם זר אחד, וכל השחקנים (בינהם בן אלטיט, נמרוד לוי ואור לאומי) מתקדמים יפה, אבל הלחץ לשיתופו של ה"מחונן" נמשך ביתר שאת. המאמן מבין שאין לו גיבוי ומתפטר. ל"עילוי" קראו דראגן בנדר, לראש המבקרים קראו ניקולה וויצ'יץ', ולמאמן קוראים אורן אהרוני. הנקמה מוגשת קרה, והסיפור הזה מסביר יפה מה הבעיה העיקרית של מכבי תל אביב בעשור האחרון.