יזע, נפילה וחזרה למסלול

בגיל 23 הייתי לספורטאית הישראלית הראשונה שקפצה מעל 1.90 ס"מ, וגם הראשונה שהעפילה לגמר אליפות אירופה לבוגרות בקפיצה לגובה, שם סיימתי במקום הרביעי.

רבים חשבו שההצלחה הגיעה ללא מאמץ, מאחר שאת צעדיי הראשונים באתלטיקה התחלתי בגיל 19. אכן, למביט מהצד מדובר בנסיקה מהירה, אך ארבע השנים האלו כללו הרבה יזע, נפילה ותקומה.

בצעירותי התאמנתי בחוגים מגוונים, בהם התעמלות קרקע, שחייה, כדורעף ואף נגינה על פסנתר. נולדתי למשפחה ספורטיבית, אבי, יוסף פרנקל ז"ל, שיחק כדורסל בבית"ר ת"א, התאגרף והיה לקופץ לגובה. אמי, שושי פרנקל, התחרתה בנעוריה בתחרויות אתלטיקה ושתי אחיותיי הגדולות בילי ומיקי, עסקו גם הן בספורט.

לנוכח יכולותיי האתלטיות, הציעו לי להתאמן באופן מקצועי, אך מסיבה שלא שיתפתי עם איש בעבר, סירבתי. מאחר שהרגשתי שלהיות "חזקה" לא התקבל באופן יפה בבית הספר. לכן פניתי לענף הכי "נשי" - ענף המחול. נרשמתי לבית הספר של בת דור ומספורטאית נחושה, הפכתי לרקדנית מעודנת.

בנעוריי, פנו אלי כמה פעמים שאתאמן בקפיצה לגובה, אבל ליבי ונפשי היו בעולם המחול וסירבתי. רק באמצע קורס מש"קיות חינוך בצבא, נעניתי להצעה להתחרות באליפות ישראל באתלטיקה, וללא כל אימון מקדים זכיתי במדליית הארד.

ברגע הזה, הסתכלתי סביבי וגמעתי בליבי שיום אחד אהיה אלופת ישראל, שכן אם זכיתי במקום השלישי ללא כל הכנה, כנראה שיש ביכולתי לקפוץ ברמות הגבוהות ביותר. במשך 4 שנים, הייתי למספר 2 בענף. התאמנתי בוקר וערב, ומעולם לא נשלחתי לתחרויות בחו"ל. הרבה ראו את הפוטנציאל, אך בתחרויות הוא לא בא לידי ביטוי. בגיל 22 הציעו לי לפרוש. "גובהך (1.73 מ') נמוך לקופצות, הטכניקה שלך לא בשלה מספיק לאור הצטרפותך המאוחרת והלכה למעשה שאת לא מצליחה להתרומם", נאמר לי אז.

באליפות ישראל ב־2010, הצלחתי סוף סוף להוכיח לכולם את מה שאני כבר ידעתי. בזכות בעלי, עודד בריינר, שלימד אותי כיצד להתעלות על כל החששות, הצלחתי לאסוף את עצמי לרגע הנכון ולשבור את שיא ישראל פעמיים ולהעמיד אותו על 1.91. ס"מ. אני זוכרת כיצד כל האכזבות הפכו לאושר עילאי. רק אז הבנתי כמה למדתי, כמה התבגרתי וכמה התמודדתי. לאחר מכן, שברתי את שיא ישראל פעמיים נוספות והעמדתי אותו על 1.94 ס"מ.

מאז, ולאחר שנכנסתי להיכל התהילה, אני מעבירה את סיפורי האישי בהרצאה לילדות ונערות ברחבי הארץ, במסגרת פרויקט של "שגרירות אתנה", יחד עם ספורטאיות מובילות נוספות.

בשיא תהילתי, חוויתי פציעה קשה בברך, שלא איפשרה לי להשתתף במשחקים האולימפיים בלונדון ב־2012, ובעקבות אותה הפציעה עברתי שני ניתוחים. לפני שנתיים, החלטתי להחליף את רגלי המנתרת ולקפוץ עם הרגל השנייה. החלטה שצרמה לרבים, אך לא לי.

אפשר לומר שמאז אותה החלטה, נעלו אותי מחוץ לתקוות המבטיחות והניחו אותי על מדפי ההיסטוריה. רק מעטי מעט, שמכירים את היכולות שלי והנחישות שלי, תומכים בי מאז. זה אכן נשמע מאתגר, אך יש לי מן ידיעה פנימית שאצליח, בדיוק כפי שהרגשתי באותן 4 השנים הראשונות שלי בענף, מאחר שאיני עומדת במקום. אני משתפרת בכל חודש ומתקרבת בכל יום להישגיי הקודמים. שוב אני נמצאת בנקודת היזע, אך הפעם יותר בוגרת ומתכננת את השיא הבא.

הטור של דניאל פרנקל, המשמשת שגרירה של הפרויקט הלאומי לספורט הנשים "אתנה", הוא לכבוד יום האישה הבינלאומי

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות