להחזיר את השליטה לידיים

הדקות הראשונות לוו, כדרכן, באופוריה. זר שנקלע שלשום אחר הצהריים במקרה לאחת מלשכות הבכירים בקריה, לא היה יכול להחמיץ את ההתרגשות שליוותה את הפרידה מאחמד ג'עברי, מי שהיה יריב מר, מאתגר וערמומי, שבמשך שנים ניהל מולנו משחק שח סימולטני על כמה שולחנות, לעיתים בעיניים קשורות, תוך כדי גביית מחיר כבד על כל טעות.

מהר מאוד התחלפו התחושות, והאופוריה פינתה את מקומה לדאגה. מי שראה את הרמטכ"ל יורד מלשכתו ל"בור", כדי לפקד אישית על מבצע חיסול רקטות הפאג'ר, לא יכול היה להחמיץ את המבע העמוק, הרציני, שליווה את כובד המשקל שעל כתפיו. בני גנץ, אדם מפוכח ושקול, הבין היטב שההצלחה הראשונית, המהדהדת, פינתה את מקומה לעבודה קשה ומורכבת, שפוטנציאל הסתבכות לא קטן צפוי בצידה.

כבר כמה חודשים שגנץ מנסה לשכנע את הדרג המדיני לשנות מדיניות בנוגע לרצועה. לגבות מחיר כבד יותר מארגוני הטרור, להעז בתגובות, להעביר את הדילמה מערבה, לעזה. דעתו, שגובתה בלחץ כבד מצד גורמי השטח והמודיעין, היתה שישראל מאבדת שליטה בעניינים, ומאבדת בהדרגה גם את יכולת ההרתעה.

עדות לכך היתה באינטנסיביות הגוברת של סבבי הלחימה בעזה: גם במשך הזמן שהתקצר בין סבב לסבב וגם באלימות הגוברת של כל סבב בפני עצמו. אט אט מצאה ישראל את עצמה נגררת ולא שולטת; אלו שהכתיבו את הטון היו ארגוני הטרור, שתעוזתם ותיאבונם גברו. בתל אביב המשיכו אמנם לחיות מפי השמועה, אבל בדרום הפכו החיים לגיהינום: הצבע האדום הפך בעוטף עזה לשיגרת חיים, שלוותה במטר בלתי פוסק של קסאמים ומרגמות.

אפשר לומר שרק שילוב של מזל, משמעת אזרחית גבוהה וטונות של בטון מנע נפגעים, ואיפשר לישראל לדחות את העימות. אבל לאף אחד מהעוסקים במלאכה לא היה ספק, כפי שנכתב לא פעם מעל דפים אלו, שהמבצע הגדול הבא ברצועה הוא רק עניין של זמן, וזמן לא רב.

את הטריגר, הניצוץ, נתן חמאס, שבאחרונה הסיר מעליו את הכבלים שהגבילו מאוד את פעילותו מאז מבצע עופרת יצוקה, וחזר להנהיג בגלוי את פעילות הטרור מעזה. שלל סיבות הובילו את הארגון, בהנהגתו של ג'עברי, לשנות מדיניות ולעבור לפעילות יזומה: הבחירות להנהגתו המדינית, שכדרכן הובילו להקשחת עמדות ומעשים אצל כלל המועמדים; האתגר הגובר שהציבו לפניו ארגוני הטרור האחרים ברצועה, שהמשיכו בג'יהאד וגרמו לו להיראות במידה רבה כמו ארגון שוחר שלום שנמנע מפעילות; בחירתו המחודשת של הנשיא ברק אובאמה, שיצרה בעזה תחושה שהמשענת המדינית העיקרית של ישראל מתערערת; חילופי השלטון במצרים והאמונה כי הארגון יזכה לתמיכה מאחיו המוסלמים בקהיר; וההערכה כי הממשלה בישראל תירתע מהפעלת כוח במהלך מערכת הבחירות בארץ, מחשש לביקורת ציבורית ופוליטית.

ההערכות האלה, שכאמור תורגמו לפעילות טרור, הורגשו מייד בשטח - במעשים ובדיבורים. חמאס חזר לפעול, וחזר לקבל אחריות על פעולותיו. לא רק הירי סמוך לגדר שגבר, אלא גם הפעילות נגד כוחות צה"ל שהועצמה. תחילה ממערב לגדר - ב"פרימטר" הביטחוני, אותו שטח ברוחב 300 מטרים שצה"ל פועל בו כדי לשבש חפירת מנהרות והנחת מטענים - ואחר כך ממזרח לה, בשטח ישראל.

עדות לכך ניתנה פעמיים בשבוע האחרון: תחילה בפיצוץ מנהרת התופת הענקית שנחפרה מתחת לגדר, ואחר כך בשיגור הטיל שפגע ברכב הסיור של גבעתי.

בשני האירועים היתה לישראל מידה לא מבוטלת של מזל. איש אצלנו לא ידע על המנהרה, שמעריכים כי נחפרה במשך כשנתיים והיתה אמורה לשמש לפיגוע אסטרטגי, לחטיפה או להחדרת מספר רב של מחבלים - בעיתוי המתאים - לביצוע פיגועים בעומק ישראל. היא נחשפה כאשר פוצצה, סמוך לכוחות שעסקו בנטרול זירת מטענים. הפגיעה היתה מינורית, חייל אחד נפצע קל, אבל המסר היה ברור: חמאס חזר לשכונה.

48 שעות לאחר מכן, בשבת, היכה חמאס שוב. הפעם שוגר טיל פאגוט לעבר כוח של גבעתי. מדובר בטיל נ"ט דו-שלבי, שאמור להתפוצץ בפעם הראשונה בעת הפגיעה ביעד, ובפעם השנייה לאחר שיחדור אותו. הפיצוץ הראשון אכן אירע בעת הפגיעה בג'יפ, אבל הטיל חצה את הרכב ויצא ממנו, כך שהפיצוץ השני אירע מחוצה לו. חייהם של ארבעת הלוחמים ניצלו (אחד מהם נפצע אנוש, אחד בינוני ושניים קל), אבל גם אחרוני הספקנים בצידנו הבינו שכללי המשחק חייבים להשתנות לפני שהאירוע הבא יסתיים בתוצאות פטאליות.

לערוף את ראשי הטרור

מה שמנע את היציאה למבצע כבר אז, בשבת, היה מזג האוויר. הגשם הכבד והעננות הסמיכה הגבילו מאוד את יכולת הפעולה של חיל האוויר, והובילו להחלטה על הבלגה זמנית. בחמאס פירשו זאת כהססנות ישראלית, והמשיכו להכות. המתקפה הממוקדת ביום ראשון על שדרות - הקשה מסוגה על העיר במשך כמה שנים - היתה איתות ברור שנועד להרתיע את ישראל מתגובה. ובעוד בירושלים מתלבטים מה לעשות, לקח חמאס שוב את היוזמה, הפעם מדינית-הסברתית, והודיע על הפסקת אש.

לאיש בעזה, בישראל או במערב לא היה ספק איך נגמר הסבב הזה. חמאס התחיל בו, ניהל אותו וסיים אותו כשהחליט, ולכן חמאס ניצח. תוצאת הלוואי הצפויה היתה תחושת התסכול הגוברת אצל תושבי הדרום, והביקורת הגוברת בתקשורת ובחוגים הפוליטיים על הרפיון בתגובה הישראלית. בשל הלחץ הכבד שהפעילו צה"ל והשב"כ, ועל אף הבנתו של ראש הממשלה כי הוא עלול לאבד דווקא בתקופת הבחירות את אחד הנכסים העיקריים של תקופת כהונתו - השקט הביטחוני היחסי ששרר בארץ - הוחלט בישראל לשבור את הכלים.

שרי "התשיעייה", שהתכנסו ביום שלישי בבוקר, אישרו את המתווה. בשונה מהעבר, הוחלט הפעם שלא להתחיל מלמטה, אלא ישר מגבוה. ההבנה היתה שאם תתחיל התכתשות ברצועה, מנהיגי חמאס ירדו למחתרת וצה"ל יתקשה לפגוע בהם (כפי שקרה בעופרת יצוקה). חשש נוסף היה שהשתהות עלולה גם לתת לארגוני הטרור פתח לייצר הפתעה אסטרטגית משלהם, בדרך של שיגור רקטות לתל אביב.

לכן, הוחלט לפתוח ב"עריפה" של ראשי הטרור; ג'עברי בעדיפות עליונה, אם כי גם כמה מפקודיו הושמו על הכוונת. ביממה שנדרשה לשב"כ לסגור עליו מעגל הופעל לחץ כבד מהדרג המדיני לפעול, גם במחיר של הסתפקות בדרג בכיר פחות. בסופו של דבר המודיעין הושג, וההמתנה השתלמה: ג'עברי עשה טעות, יצא מהמסתור - וחוסל.

מי שניהל את מבצע החיסול היה ראש השב"כ, יורם כהן, שעשה זאת מחמ"ל המבצעים של הארגון. בזמן כהונתו - שנה וחצי - הספיק כהן לדבר עם ג'עברי (בעקיפין אמנם, בשיחות לשחרורו של גלעד שליט) ולהרוג אותו. בשעות שלאחר החיסול רצה בשב"כ בדיחה פנימית על כך שהחיסול בוצע בנקמה על החולצה המזעזעת שבה הלביש ג'עברי את גלעד שליט ביום השחרור לפני שנה; צחוק בצד, בחיסול הזה נפרד שב"כ מאחד היעדים המאתגרים והמסוכנים שעימם הוא נאלץ להתמודד בשנים האחרונות.

אגב, יש גורמים הטוענים כי למרות קיצוניותו הדתית והמדינית היה ג'עברי פרגמטי מאוד ואיש של כבוד: היה אפשר להגיע איתו לסיכומים. ימים יגידו כיצד ינהגו יורשיו, אבל מומלץ לא לעצור את הנשימה. למרות התקוות ועל אף העובדה שג'עברי היה מפקד כריזמטי, כוחני, ריכוזי וסמכות מקצועית-צבאית בולטת היעלמותו לא תמוטט את חמאס ותהיה דרמטית פחות מהמכה המקבילה שספג חיזבאללה לפני חמש שנים עם חיסולו של עימאד מורנייה.

ג'עברי, שידע שהוא על הכוונת, בנה ברצועה ארגון צבאי חזק, סדור, עם מפקדים מנוסים, שאחד מהם (אחמד רנדור? מוחמד סינואר? ראעד עטר-) עשוי לרשת אותו, לצד מוחמד דף שצפוי למלא חלק מהחלל שנפער.

אולם לצד האתגר הפיקודי, נדרש עתה חמאס לקבל החלטות: כיצד להגיב ועד לאיזו נקודה לקחת את הנקמה. הפגיעה הנרחבת במערך רקטות הפאג'ר 3 והפאג'ר 5, לטווח של עד 75 ק"מ, שללה ממנו ככל הנראה את היכולת לצרף למערכה את תל אביב רבתי. המידע על הרקטות נאסף בשקדנות במשך שנים, ועובד ל"תיקי מבצע" שתורגמו ליעדי תקיפה לחיל האוויר.

בדומה למבצע "משקל סגולי" שפתח את מלחמת לבנון השנייה בהשמדת מערך הרקטות הארוכות של חיזבאללה, גם כאן היה מדובר במהלך אסטרטגי לא פחות, שנועד להגביל את יכולת התגובה של חמאס ושל הג'יהאד האיסלאמי, שאף הוא קיבל רקטות ארוכות במשלוחים מאיראן.

ההונאה השתלמה

תקיפת הג'יהאד, שלכאורה לא היה חלק מההתכתשות האחרונה עם חמאס, בוצעה על רקע ההערכה שהוא "מרוסן" פחות, ולא יהסס לנצל את המהומה לזריעת נזק כבד בישראל. בד בבד, הותקף גם המערך הסודי של המזל"טים שהקים חמאס בעזה, ונועד אף הוא לשמש להפתעה אסטרטגית שתביך את ישראל.

מכת הפתיחה הזאת, שכאמור נוהלה בעת ובעונה אחת בשב"כ (החיסול) ובצה"ל (השמדת הרקטות), לוותה בהונאה. בישראל הרכינו לכאורה ראש, ונטעו את הרושם כי התגובה הקשה תבוא רק בסבב הבא. ביום שלישי גם נפתחו המעברים לרצועה, ברביעי יצאו ראש הממשלה ושר הביטחון לצפון, והרמטכ"ל - לתרגיל אוגדתי. הכל בישר לכאורה על חזרה לשיגרה, ובעזה בלעו את הפיתיון.

בדיוק כמו לפני ארבע שנים, במהלך הפתיחה של עופרת יצוקה, ישראל הצליחה להפתיע, רק שהפעם לפגיעה הנרחבת בתשתיות (שכללה גם תקיפת עשרות בורות שיגור ומחסני אמל"ח של רקטות קצרות טווח) התלוותה גם מהלומה אישית קשה - חיסולו של אחמד ג'עברי.

ההצלחות האלה, המודיעיניות והמבצעיות, היו החלק הקל של המערכה. אחריהן החל החלק המסובך יותר, של ניסיון לקצר ככל האפשר את הלחימה, להימנע מהיגררות למבצע קרקעי בעזה ומהיקלעות לתסבוכת מבצעית ומדינית מיותרת.

לשם כך, זקוקה ישראל לכמה מרכיבים, צבאיים, מדיניים-דיפלומטיים והסברתיים: בצד הצבאי-מבצעי, לשימור ההישגים ההתקפיים, בדגש על צמצום יכולת שיגור הרקטות שמאיימות לגבות מחיר דמים בישראל, שיחייב בתגובה את ישראל להחריף את פעילותה; בצד המדיני-דיפלומטי יצירת מנגנון מהיר שיאפשר את סיום המערכה בתוך זמן קצר; ובצד ההסברתי שימור האחדות והימנעות מגלישת העימות למרחב הוויכוח הפוליטי בישראל, ובו בזמן - יצירת התחושה אצל ארגוני הטרור והאזרחים ברצועה שלהמשך העימות יתלווה מחיר כבד שכדאי למנוע אותו.

שילוב של שלוש הרגליים האלה - יחד עם הגנה חזקה בעורף, אקטיבית (כיפת ברזל) ופסיבית (מיגון), ובצה"ל (הימנעות מפגיעה אסטרטגית בכלי טיס או שיט, ואפילו בטנק) - יאפשר לישראל מיצוי מהיר ומוצלח של המבצע. תנאי הכרחי לכך הוא רתימה יעילה של מצרים כצד אקטיבי, שינצל את קשריו משני צידי הגדר להשגת רגיעה.

רשמית, כצפוי, גינתה ממשלתו של מוחמד מורסי את ישראל ואף החזירה את שגרירה מתל אביב להתייעצויות בקהיר, אבל מתחת לפני השטח אותתה קהיר על דאגה מהמצב ועל חשש כי חוסר היציבות יגלוש לשטחה. הימים הקרובים יהיו גם מבחן למידת השפעתה של מצרים החדשה באזור; בראשית השבוע היא לא הצליחה למלא תפקיד יעיל בהרגעת חמאס, ועתה תיבחן שוב. הצלחתה או כישלונה כעת יהיו קריטים לעיצוב פניו של המבצע.

להרתיע גם בסיני ובגולן

בישראל מעוניינים לסיים את "עמוד ענן" כאשר חמאס וארגוני הטרור בעזה מורתעים, והשקט שורר בדרום לתקופה ממושכת. תנאי הכרחי לכך יהיה הימנעות מנפגעים אזרחים רבים ברצועה, מה שעלול לעורר ביקורת עולמית קשה ולכרסם בלגיטימיות הבינלאומית הרעועה ממילא של ישראל. כדי שזה יקרה, כאמור, העימות חייב להיות קצר - וממוקד. כוחות החי"ר והשריון שנצברו ביממה האחרונה בסמוך לרצועה.

אולם מעבר לחזית הדרום, תהיה לתוצאות המבצע השפעה בשתי חזיתות מרכזיות נוספות: שיקום ההרתעה ברצועה יקרין על האזור כולו, ובוודאי ירתיע ארגוני טרור בסיני וברמת הגולן מלהתעמת עם ישראל; הוא גם יאפשר יצירת תנאים נוחים יותר לאפשרות (שנראית דמיונית כרגע) של חידוש המו"מ עם הרשות הפלשתינית.

החזית השנייה, שלכאורה נזנחה בזמן שהתותחים רועמים, היא הפוליטית. הישג מבצעי משמעותי וחד-משמעי יחזק בוודאי את נתניהו וממשלתו ערב הבחירות, ועשוי גם לסייע לאהוד ברק ולמפלגתו להתברג לכנסת הבאה. יריביהם מן הסתם יאשימו אותם מאוחר יותר בניצול המבצע לצורכי תעמולה, ובמהופך - בחוסר אחריות ובציניות אם חלילה תסתבך ישראל ברצועה.

לחשש מכך, שבאופן טבעי מקנן בוודאי בראשיהם של מקבלי ההחלטות בישראל, תהיה בימים הקרובים השפעה מצננת, ברוכה, על אופן ניהולו של מבצע "עמוד ענן". הוא יאפשר לישראל להתמקד בהשגת יעדים ברורים, להימנע מהרפתקאות מסוכנות ולסיים מהלך שהחל באופוריה עם הישג ריאלי שיקנה לדרום פרק זמן של "שיגרת חיים" - עד לעימות הבא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו