עמדת מיקוח משופרת

כאשר תשומת הלב מתמקדת בטרור, מתחוללים סביב ישראל שינויים דרמטיים בארכיטקטורה האסטרטגית של המזרח התיכון. כשהאולפנים מתקשקשים על התפרצות עונתית של האלימות המושרשת בחברה הפלשתינית מראשיתה, אין קשב לדיון ציבורי בהזדמנויות המרתקות הנפתחות בפני ישראל להעמקת אחיזתה באזור ולביסוס מעמדה הבינלאומי.

לב העניין הוא כושר התמרון וחופש הפעולה של ישראל כמעצמה אזורית, בעיקר מול ארה"ב. אפילו חלק מהפוליטיקאים, קל וחומר עיתונאים רדודים ואנשי אקדמיה במערב, התרגלו לבלבל בין תלותה העמוקה בסיוע אמריקני לבין תפיסה המסבירה את הסיוע הזה בעיקר בסימפתיה ליהודים ובכוחו של הלובי הפרו־ישראלי המצוין בוושינגטון. אלה מניחים כי בממשל דמוקרטי, שבו התחזק מאוד האגף ה"פרוגרסיבי" האנטי־ישראלי, הוצר מאוד חופש התמרון האסטרטגי שלנו, גם בנושאים הנראים קריטיים בחשיבותם. התחזקותה הנמשכת של ישראל, בעיקר מאז הצליחה להיחלץ מהשלכותיו המזיקות של הימור אוסלו, מציגה תמונה מעודדת יותר.

לפני כ־30 שנה התנדבה ישראל לתלות את מעמדה הבינלאומי והאזורי בנכונות הפלשתינים לכונן עימה שלום. בראשית המאה הכירו רוב חסידי המגמה הזו בישראל בעקרותה, כיוון שהפלשתינים שוללים פשרה היסטורית. כשהתפכחה, הצליחה ישראל להשתלב בסדר אזורי המנותק מן הצורך בהסכמתם של אויביה המרים ביותר. הדבר התאפשר בעקבות הכרתם של הגורמים הקובעים בעולם הערבי בארבעה נתונים חשובים: כישלונו המהדהד של "האביב הערבי", חומרת תוקפנותה של איראן, עומק איוולתם המדינית של הנשיאים אובאמה וביידן, ואמינותה של ישראל.

הנתון הראשון הבליט את חולשת הערבים; השני שכנע בצורך הקיומי להתגונן מפני החתירה להגמוניה אזורית הנרקמת בטהרן; השלישי הוכיח שוב כי וושינגטון התמכרה למדיניות התומכת באויביה על חשבון בעלות בריתה; הרביעי המחיש את כוחה ואת נחישותה של ישראל להילחם באיראן ובשלוחיה. השילוב בין כל אלה פתח את שערי האזור בפני ישראל ומאפשר לה לפעול בו כמעצמה.

אפשר, כמובן, להתפייט על נורמליזציה, ללהג על "פתרון" העניין הפלשתיני ולעסוק שוב במידת האהדה כלפי ישראל במערב, אך לדיון רציני נדרשת פרספקטיבה אחרת: זו המתמקדת באתגר האזורי החשוב ביותר של ישראל, במכשול העיקרי להתמודדות מוצלחת עם האתגר הזה, ובדרך להתמודד עם המכשול הזה. את האתגר היטיב להגדיר, לפני כחודש, המנהיג העליון חמינאי עצמו - הרואה באזור כולו את העומק האסטרטגי של איראן, מדבר על היאחזות בו ב"זרועות כוח" בעלות אופי צבאי, ומסרב להתפשר עם ארה"ב בעניין קריטי זה. המכשול הוא המדיניות האמריקנית, המקבלת למעשה את התכתיב האיראני ומתעלמת מחרדותיהן הקיומיות של בעלות בריתה.

ישראל מתמודדת עם המכשול בשיתוף בעלות הברית הללו, שאיבדו את אמונן בממשל ביידן. בעקבות נטישתן מול איומי איראן, חלקן מתעלמות בבוטות מפניותיה של ארה"ב בעניין תפוקת הנפט, הסנקציות על רוסיה והפגיעה בזכויות האדם בסעודיה ובסוריה.

הברית הזו מאפשרת מרחב תמרון גדול מול הממשל בשל הצירוף בין הכוח והנחישות של ישראל לבין הנפט, הגז והכסף של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, הלגיטימציה של מצרים והתמיכה הגלויה והסמויה של מדינות ערביות נוספות. אפילו סוריה וטורקיה מכירות בעוצמתו של הציר הזה ומנסות להתחבר אליו.

מדובר בסבך מורכב של בריתות ושיקולים אזוריים. מובן שלא כל הגורמים מקבלים את המעמד המוביל של ישראל, אך זו מתמרנת היטב בזירה החדשה. ישראל אמנם זקוקה לתמיכה אמריקנית, אך לאורך זמן תתקשה אפילו ארה"ב לבנות על האייתוללות הבזים לחולשתה, ולדחוק את ישראל ובעלות בריתה הרבות לפינה מסוכנת של השלמה עם התוקפנות האיראנית.