חילול קבר יוסף: פגיעה באחת מאבני היסוד

"שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם - מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף", כתוב במדרש בראשית רבה. שלושה מקומות שבהם היום אין ליהודים חופש פולחן, מלא או חלקי: בהר הבית ייעצר כל יהודי שימלמל תפילה, האולמות הגדולים של מערת המכפלה סגורים בפני יהודים רוב ימות השנה, וקבר יוסף? כניסת יהודים מותרת רק פעם בחודש.

בלילה שבין שבת לראשון חולל בפעם המי יודע כמה קבר יוסף הצדיק שבשכם בידי פורעים מוסלמים. הממשלה מיהרה לגנות, אבל העיקר חסר. אתמול נוסף פיגוע דקירה במערת המכפלה. הרי לא בכדי המקומות האלה הם סלע המחלוקת שלנו עם האסלאם. לא בכדי מנסים להונות את ישראל ולטעון שהם שייכים רק להם. שלושת המקומות האלה הם ההוכחה הנצחית לכך שלא חזרנו לארצנו "בזכות" השואה, ולא בזכות רצון להידמות לעמים ולזכות בהגדרה עצמית. הם תזכורת נצחית להיותנו עם ייחודי, עתיק יומין, בעל שורשים איתנים, אשר מעולם לא זנח את התקווה לחזור הנה, לארץ האבות.

קחו מאיתנו את הר הבית, מערת המכפלה וקבר יוסף, ועם מה נישאר?
אבל שנה אחר שנה, ממשלה אחר ממשלה, אנחנו ממשיכים להתבייש במקומות הקדושים שלנו. מתכחשים לזיקה הנצחית שלנו אליהם ו"עושים טובה" כאשר נותנים למכסה של יהודים לפקוד אותם.

במקורות שלנו יוסף הוא האיש אשר ניסה בכל כוחותיו להפיץ את שם ה' בעולם, ודאג דאגה אוניברסלית לשלום האנושות כולה. אבל בערוב ימיו מבין יוסף שאת המשימה הזאת של תיקון עולם עם ישראל יכול לעשות רק כשהוא יושב בארץ ישראל. לכן הוא מצווה על בניו, רגע לפני מותו, לקחת עימם את עצמותיו אל ארץ ישראל, כאשר ייצאו ממצרים. רוצה להשפיע על העולם? קודם כל תטעין את עצמך בביטחון מוחלט בצדקת דרכך, תתחבר לשורשים הערכיים, ההיסטוריים והגיאוגרפיים שלך.

אנחנו חיים בתקופה שבה אליטה מסוימת מסרבת להכיר באמיתות הפשוטות הללו. היא מחפשת הצדקות לקיומנו כאן הנטועות עמוק בשיח זכויות האדם. הרצון הזה להיות "עם ככל העמים" גורם לשמאל הפרוגרסיבי למחוק כל זכר לעבר, שהוביל אותנו חזרה לארצנו אחרי 2,000 שנות גלות. כאילו הפוגרומים זיכו אותנו במדינה. כאילו השואה היא ההצדקה האולטימטיבית להקמתה. לכן, לא לחברון, ולא לשכם, ולא להר הבית מביאים ראשי המדינה את האורחים מחו"ל, אלא למוזיאון יד ושם. כאילו באים לומר: תראו כמה היינו מסכנים, תראו כמה סבלנו, אל תעמדו מנגד.

אבל זו הצדקה כל כך קטנה, כל כך רזה. כל כך לא נאמנה למי שהיינו, למי שאנחנו, ובעיקר למי שאנחנו עתידים להיות! חזרנו לכאן כיוון שיש לנו בשורה לעולם.

בשורה גדולה של חירות, שאותה נחגוג בעוד כמה ימים בליל הסדר. לצמצם אותנו לעם נרדף זו הדרך הבטוחה להזמין אלינו את הביקורת של העמים. כי תמיד ימצאו או ימציאו עם נרדף יותר מאיתנו. הפלשתינים כנראה מבינים בתת־המודע את מה שחלק מאיתנו הספיקו לשכוח. הגיע זמן לזכור.