כשדאעש פגש את "המעניש"

היד שלוחצת על ההדק היא אף פעם לא כל הסיפור. המוח השטוף מעניין ממנה פי כמה. כבר שנים שאנו מנסים לרדת אל שורשי האידיאולוגיה הקנאית המובילה בן אנוש לצאת לרחובה של עיר ולרסס ברובה לכל עבר, להבין את הלגיטימציה המוענקת בה לקפד את חיי הזולת. אייקון מפתיע על אפוד הרוצחים בחדרה הציג בפנינו, לפני שבוע, יסוד רעיוני חדש במשנה הכוחנית.

לראשונה התוודענו לפונדמנטליזם דתי במסורת מארוול ונטפליקס. בחירתו של צמד הרוצחים להצטייד לא רק באמצעי לחימה מגוונים, אלא גם באפוד המעוטר בסמל גולגולת שמקורו בחוברות קומיקס אמריקניות, מלמדת לא מעט על אודות עולמם התרבותי. ההכרעה לעטות על גופם לבוש המזוהה עם "המעניש", דמות פופולרית יותר בבתי קולנוע ופחות במסגדים, מגלה כי הם אינם רק תוצר של חינוך מוסלמי קיצוני, אלא גם צרכנים אדוקים של טלוויזיה וספרות מערבית זולה.
מקור השראתם של המחבלים נולד ב־1974 ולעלילותיו המצוירות והמדממות אחראי ג'רי קונווי, מהמאיירים הבודדים בבית מארוול שלא גדלו בבית יהודי.

ביקום הקומיקס של מארוול בלטה חריגותו של "המעניש". בניגוד למרבית גיבורי העל, אין לו כוחות פלאיים. לא עקיצת עכביש או נסיוב פלאי עשו אותו לגיבור, אלא עברו הצבאי הטראומטי. "המעניש" גם נבדל משאר חבריו למקצוע בחוסר העניין שהוא מגלה בכל הקשור לרדיפת צדק. לא תיקון העולם מעניין אותו, אלא נקמה על עוול אישי, שאותו הוא מבקש לפרוע תוך שהוא גורם לסדרה בלתי פוסקת של עוולות מדממות חדשות. האלימות אצלו היא דרך חיים. סמל הגולגולת מתאים לו כמעיל לגב.

לתחייה מחודשת זכתה דמותו האלימה והאילמת באדיבות נטפליקס. סדרת הטלוויזיה קצרת החיים שהוקדשה למעשיו המפוקפקים לא הותירה רושם נכבד על חובבי הז'אנר, ובהיעדרם, מצאה לעצמה קהל יעד חדש. לוגו הגולגולת אומץ על ידי חיילים אמריקנים בעיראק, ומשם התגלגל גם אל גבולותינו ואל מדיהם של צמאי דם מקומיים.

אפשר לנחש מה הם מוצאים בו: כמוהם, הוא זאב בודד החי בשולי החברה. בדומה אליו, מעניקה שפיכות הדמים משמעות לחייהם. גם "המעניש" וגם המפגעים מאום אל־פחם מנסים לעורר פחד, תוך שימוש באמצעים ויזואליים. את ההתפעלות שעוררה בהם האלימות הטלוויזיונית הם מנסים לשחזר ברחובות ישראל; את הרתיעה שעוררו סרטוני ההוצאה להורג בנוסח דאעש הם מנסים לדחוף אל מהדורות החדשות בעברית.

את אלף המילים הנחוצות לכל אידיאולוגיה מורכבת, מבקש גל הטרור הנוכחי להמיר בתמונה פשטנית אחת. בדומה לדיקטטורים ולתועמלנים הזכורים לרע מהמאה ה־20, יודעים מארגניו כי מאכזריות מהפנטת קשה להסיר את העיניים. השקשוקה התודעתית המנחה אותם מבקשת לייצר תמונת ניצחון שתקפיא את דמם של צופים פוטנציאליים. בדיוק בשל כך אסור לנו להתרגש.

תמונות אלימות מייצרות רתיעה רגעית, אך הן נטולות כל עומק. נוכח האימפקט הוויזואלי שמבקשים דוגמני המוות לייצר, עלינו להציב את הסיפור המילולי, המורכב, הערכי והנצחי שאנו מספרים לעצמנו ולסביבתנו. עם הספר לא מפחד מחוברות קומיקס קצרות. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.