למות על קידוש הפריים

מבין הידיעות טורדות הנפש על מוות אכזרי של אזרחים במלחמה הנוראה הזו, בולטים כמה מקרי הרג מיותרים במיוחד: מותם של עיתונאים זרים.

אין לב, בפרט ישראלי ויהודי, שלא רועד מול תמונות הזוועה של קברי האחים מבוצ'ה ומאירפין. ועדיין, גם אם האמירה הבאה נתפסת כמעט ככפירה, הרשו לי: לא כל משימה עיתונאית שווה את מחיר הדמים. לא כל תמונה בלעדית מהמלחמה שווה הורים שכולים וילדים שיישארו בלי אב או אם. ההערצה לתפקידה של התקשורת בעולם החופשי מעוורת את עינינו, ואנחנו לא מבדילים בין עיקר לטפל, בין גבורה אזרחית לאובדן פרופורציה.

ראוי לשאול: בעידן של שיתוף מידע, עד כמה קריטי שהתמונות הוויראליות מבוצ'ה יצולמו על ידי מצלמה ישראלית דווקא? האם התמונות הללו מספרות סיפור שאיש לא יכול לספר, ושהבאה שלו לידיעת הציבור שווה את שליחתם של אזרחים לא חמושים למקום שבו מתחוללת מלחמה ברוטאלית, שלא בדיוק מתחשבת באמנת ז'נבה?

נכון, יש ערך רב בעיתונאות שנעשית Boots on the ground, ולא בשלט רחוק. אבל חברה שמקדשת חיי אדם לא יכולה לסבול נורמה שלפיה אנשים נשלחים למקום סכנה רק בשביל למלא לנו את דפי העיתון. ואם תטענו שהיכולת של התקשורת לעורר את מודעות העולם לזוועות יכולה לסייע במניעת מרחץ הדמים הבא - כדאי לתת את הדעת לדברים שאמרו שני יהודים חכמים שחוו את מוראות המלחמה על בשרם.

הראשון הוא וולודימיר זלנסקי. שעות לאחר ביקורו של הנשיא האוקראיני בבוצ'ה, הוא אמר (על פי תרגומו של העיתונאי הישראלי יאיר נבות): "האם באמת היה צריך לחכות לזה כדי לדחות ספקות וחוסר החלטיות? אם כבר היינו מקבלים את מה שהיינו צריכים - המטוסים, הטנקים, הארטילריה... היינו יכולים להציל אלפי אנשים". במילים אחרות, כבר חודש וחצי העולם הדמוקרטי מקבל תמונות מלחמה לווריד, ולא מוצא לנכון לעצור אותה. האם תמונות של גופות מרוסקות יטו את הכף, או שיישכחו בתוך ימים ויטבעו בים הגינויים הלא מחייבים?

השני הוא אלי ויזל. ניצול השואה, שזכה בפרס נובל לשלום, כתב לא פעם כמה חשכו עיניו כשבדק בארכיוני העיתונים בארה"ב, וגילה שהעולם החופשי ידע כבר ב־1942 מה קורה באושוויץ. "עלינו לזכור תמיד את האדישות המביישת הזאת", כתב לימים. "עלינו לזכור גם את הצבאות ששחררו את מחנות ההשמדה. אבל עבור רבים מהם, הם הגיעו מאוחר מדי".

למרות מה שהיינו רוצים לחשוב - העולם החופשי פועל כשמתאים לו ויודע היטב לאטום את עיניו ואוזניו. התמונה העיתונאית המשפיעה ביותר בעשור האחרון - תמונת גופתו של הפעוט הסורי עלאן כורדי מוטלת על חוף טורקיה - צולמה על ידי צלמת מקומית. וגם התמונה הזו - שעוררה מודעות ואולי גם שינתה את מדיניות ההגירה של חלקים מאירופה - לא הצליחה לדחוף את מדינות העולם לעצור את מרחץ הדמים.

האם התקשורת יכולה לפתוח את העיניים והלב של מדינות העולם החופשי? אולי, במידה. היא צריכה להיאזר בצניעות ובפיכחון ולהכיר במגבלות כוחה. וממילא, המחשבה על שליחת עיתונאים אל התופת צריכה להיות זהירה יותר.